נתניהו בישל, העם אוכל

לא עברו שנתיים מאז "עמוד ענן" ואנו נמצאים בעיצומו של "צוק איתן", וכמו בשידור חוזר, נתניהו מבטיח שאחרי המבצע תשקוט הארץ 40 שנה. רבים שואלים לאן התפוגג אותו ענן שהיה אמור להבטיח לנו את המשך השגשוג והחיים הטובים. הטילים המתעופפים ואזעקות "צבע אדום" מערפלים את המחשבה, וקשה להבין למה ואיך נקלענו שוב למלחמה, ואיך יוצאים ממנה. עם סיום "עמוד ענן" טענו שני הצדדים לניצחון. חאלד משעל התרברב בקהיר על הישגו המזהיר, ונתניהו וברק הבטיחו כי מטרות המבצע הושגו. אין ספק שגם הפעם יטענו שני הצדדים לניצחון.

בדיעבד הסתבר שניצחון חמאס יצא בהפסדו. הגיבור הגדול של הסכם הפסקת האש היה הנשיא המצרי הנבחר ונציג האחים המוסלמים – מוחמד מורסי, אשר קיבל את התמיכה האמריקאית לה השתוקק, כאשר הבטיח לישראל את השקט בגבול עזה, ובמקביל הבטיח לחמאס את פתיחת מעבר רפיח, ואת קץ המצור המחניק על עזה. כל עוד מורסי החזיק בשלטון במצרים, הוא ערב להפסקת האש. אלא שמורסי לקה כנראה בשיגעון גדלות, והרחיק לכת עד כדי השתתת אג'נדה איסלאמית בוטה על מצרים. בכך הוא נתן גט כריתות לליברלים ולצעירים שהפילו את מובארק. הצבא המצרי ניצל את ההזדמנות, ורקם קנוניה עם אותם צעירים מתוסכלים. ב- 3 ביולי 2013, שבעה חודשים לאחר סיום "עמוד ענן", הדיח הצבא את מורסי, הכריז על תנועת האחים המוסלמים כארגון טרור, הטיל מצור על עזה, והרס את המנהרות שהיו החמצן הכלכלי של שלטון החמאס.

בשנה שחלפה מאז, התרחשו שני תהליכים. נתניהו נכנס למו"מ עם אבו מאזן בחסות ג'ון קרי; ואילו חמאס איבד את מקורות התמיכה שלו בסוריה ובאיראן, בגלל התייצבותו לצד האופוזיציה למשטרו של אסד.

המדרון החלקלק

נתניהו עשה כל שביכולתו כדי לבזבז את הזמן היקר שעמד לרשותו, והעדיף את שלמות הקואליציה עם נפתלי בנט על פני הסכם עם הרשות הפלסטינית. האמריקאים והאירופאים לא הסתירו את אכזבתם והטילו על ישראל, אשר הערימה אינספור מכשולים, את מלוא האחריות לפיצוץ השיחות. קריסת המו"מ היוותה שעת כושר עבור חמאס לשנות כיוון וליזום פיוס עם אבו מאזן. המצב בעזה התדרדר עד לסף אסון הומניטארי, ומצב החמאס היה נואש: 40% אבטלה, זרם חשמל משותק במשך 16 שעות ביממה, מחסור במים לשתייה, וחוסר יכולת לשלם ל- 45,000 פקידי ממשלת חמאס.

חולשת חמאס אפשרה לאבו מאזן לקבל את מחוות הפיוס, לא לפני שקיבל הכשר אמריקאי. הרי בסופו של דבר האמריקאים מממנים, ואם חמאס רוצה מימון, עליו לקבל את תנאי בעל המאה. כך הוקמה ממשלה מוסכמת, שאין בה אפילו צל צלו של חמאס. אבל נתניהו החליט שעליו לסכל בכל מחיר את האפשרות, שאבו מאזן יוציא את חמאס מבידודו בעזה ויכניס אותו בדלת האחורית לגדה המערבית.

נתניהו העריך שהקמת הממשלה הפלסטינית המוסכמת גם על חמאס, מספקת לו הזדמנות להתנקות מתואר סרבן השלום. הוא הגדיל לעשות, ופתח במסע הסתה נגד אבו מאזן, אותו כינה נותן חסות לטרור. אלא שכל מאמציו לעשות דה-לגיטימציה לממשלת אבו מאזן החדשה עלו בתוהו. אחדים מחברי ממשלתו, ובראשם ציפי לבני, שנפגשה עם אבו מאזן בלונדון, סרבו להחרים את הרשות הפלסטינית ואת ראשה, והנשיא פרס נעתר להזמנת האפיפיור פרנסיסקוס לערוך תפילה משותפת עם אבו מאזן.

החטיפה משחקת לידי נתניהו

חטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה נפלה לידי נתניהו כמתנה משמיים. תחנות הטלוויזיה התגייסו למילוי תוכניותיו הפוליטיות של ראש הממשלה, אשר סימן את המטרה וניצל את האירוע עד תום. למרות שידע מלכתחילה כי שלושת החטופים אינם בחיים, הוא יצר מצג שווא, עשה שימוש ציני באימהות השכולות, וטיפח אווירת נקמה, שנועדה להחזיר לימין הישראלי את מעמדו בעיני הציבור.

מבצע "שובו אחים" נועד לא רק למצוא את החטופים ולעצור את החוטפים, אלא בעיקר לחסל את ארגון החמאס, וכאן טמון זרע הפורענות. חמאס לא לקח אחריות על החטיפה, מהסיבה הפשוטה שהוא מחויב לממשלת האחדות עם אבו מאזן. למרות זאת החליט נתניהו לפתוח במלחמה חד צדדית נגד חמאס, כאשר הוא בטוח שאין לחמאס יכולת להתגונן. כמו הגנרל סיסי במצרים לפניו, נתניהו מחליט לשבור את הכלים, ולחסל את חמאס בגדה המערבית. לכן הוא מפר את עסקת שליט ומחזיר את אנשי חמאס המשוחררים לכלא. חמאס על הקרשים, ונתניהו מנצל את ההזדמנות כדי לחסלו אותו ואת ממשלת האחדות הפלסטינית.

אלא שכמו בכל המבצעים הצבאיים הקודמים, משהו השתבש בדרך. לאחר גילוי גופות החטופים, מעודדים מדברי ההסתה של נתניהו וחברי ממשלתו, יוצאים צעירים להוטים לנקום, חוטפים ושורפים את הנער מוחמד אבו ח'דיר בעודו בחיים. כאן משתנה התמונה – ירושלים שוב מחולקת ובוערת, וצעירים במשולש, בגליל ובנגב פורקים את זעמם על כל מה שנקרה בדרכם.

זו אינה אינתיפאדה שלישית, כי אין לה ראש ואין לה הנהגה. זאת בסך הכל תגובה ספונטנית לתג מחיר, לחקיקה הגזענית, להרג סתמי של ילדים ע"י חיילים משועממים, להשפלות במחסומים, ולתחושה שאין קץ לדיכוי ולהשפלה. הנהגת חמאס מזהה את ההזדמנות, ומנסה להשיב לעצמה את כבודה האבוד, ולהכשיל את התכנית של נתניהו להביא לחיסול נוכחות הארגון בגדה המערבית.

זוהי מלחמה שאין לה כל תכלית, מלבד ביסוס שלטון הימין וחיסול כל התנגדות לכיבוש בגדה המערבית. אמנם ישראל מפציצה את עזה והורגת אזרחים חפים מפשע, אך אין לה כל כוונה להפיל את חמאס, כי חמאס העביר את המפתחות לרשות הפלסטינית. בנוסף, האלטרנטיבה לשלטון חמאס היא אנרכיה שתתמלא בארגוני ג'יהאד קיצוניים למיניהם. זוהי מלחמה פוליטית של ממשלה ימנית, שכל מטרתה להפוך את הכיבוש למצב קבע. נתניהו רוצה שהישראלים יתרגלו לחיות עם "קוץ בישבן", שאמנם מציק מדי פעם, אבל אפשר לחיות אתו. ואולם, החטיפה של מוחמד אבו ח'דיר הראתה שהכיבוש אינו קוץ, אלא פצע מוגלתי, שהופך את החיים בין יהודים וערבים לבלתי נסבלים ומדרדר את המרחב כולו לאנרכיה.

 להפיל את ממשלת הימין

תנועת המחאה של קיץ 2011 יצרה הזדמנות לשנות את סדרי העדיפויות בישראל, ולהפיל את ממשלת הטייקונים, אלא שראשי המחאה התרכזו במחירי הקוטג' והדיור, וסרבו לדבר על הכיבוש וההתנחלויות. שלי יחימוביץ' הפכה את הדיאלוג עם המתנחלים לסיבת קיומה, ויאיר לפיד התחבר עם אחיו נפתלי בנט. כך קרה, שלאחר המחאה, קמה לנו ממשלה ימנית אף יותר. אנו חווים היום את פירותיה הבאושים של אותה אחווה ציונית, שהציבה את המתנחלים במיינסטרים הישראלי, והפכה את הגזענות למטבע עובר לסוחר.

האירועים הטרגיים הפוקדים אותנו היום יוצרים הזדמנות חדשה לשנות את המצב. הדרך לעשות זאת היא בהפלת ממשלת הימין. אין דו קיום עם המתנחלים, ואין דו קיום עם הגזענות. כדי להפיל את ממשלת הימין צריך אחדות בין מפלגות ציוניות ומפלגות ערביות השואפות לחברה צודקת, והרואות בקץ הכיבוש וההתנחלות מפתח לעתיד. כל עוד הפילוג בין יהודים וערבים קיים, ימשיך הימין להתל בנו, לגרור אותנו למלחמות חסרות תכלית, ולמעשים שמקומם לא יכירם במסגרת של חברה אנושית מתוקנת.