סקירה פוליטית שבועית 6.3.22

אוקראינה היא נושא שנוגע לכל אדם בעולם, ונוגע ישירות למפלגת דעם. הניתוח שלנו נשען במידה רבה על דיווחי ה- CNN, שהפכה לתחנה המגויסת כולה למען אוקראינה, כמו שהתקשורת הישראליות בתקופות […]

אוקראינה היא נושא שנוגע לכל אדם בעולם, ונוגע ישירות למפלגת דעם. הניתוח שלנו נשען במידה רבה על דיווחי ה- CNN, שהפכה לתחנה המגויסת כולה למען אוקראינה, כמו שהתקשורת הישראליות בתקופות מלחמה מתגייסת. זה מזכיר את ה-CNN ב-2003, בתקופת המלחמה על עיראק, כאשר היא נכנסה לעיראק ביחד עם הצבא, והייתה חלק מהמלחמה. היה לה תפקיד מאוד שלילי של פרופגנדה לטובת בוש. הפעם הם משחקים את אותו התפקיד, אבל לשם שינוי, הפעם אנחנו תומכים במטרתה לחלוטין. מדוע פתחתי את הסקירה דווקא ב- CNN? כי בניגוד גמור למה שקורה בישראל וברשות הפלסטינית, ארה"ב מגויסת באופן מוחלט למלחמה נגד פוטין. באמצעות ה- CNN אפשר לעקוב 24 שעות ביממה אחרי מה שמתרחש, כאשר הפרשנים שהיא מביאה הם מומחים, גנרלים בדימוס, שלא משאירים שום ספק שארה"ב הציבה את הדחת פוטין כמטרה אסטרטגית.

ארה"ב איננה מדינה שמגשרת בין פוטין לבין אוקראינה, אלא המדינה שמובילה את המלחמה נגד פוטין. הממשלה האוקראינית מקבלת סיוע פוליטי ובטחוני ישיר מהבית הלבן, מאנתוני בלינקן מזכיר המדינה, ומג'ייק סאליבאן, היועץ לביטחון לאומי, כאשר הפנטגון מלווה אותם. מי שחושב שארה"ב מסתכלת על אוקראינה מרחוק ולא מגויסת למלחמה, טועה. גם אם אין חיילים אמריקאים בשטח, ארה"ב נמצאת באוקראינה בכל התחומים: היא נותנת אספקה לצבא האוקראיני, מאמנת את חייליה מזה מספר חודשים, ומוסרת לאוקראינים מידע מלא על מצב הכוחות הרוסים, על התזוזות שלהם, מה הם מתכננים, וכו'. ארה"ב משקיעה את כל כולה בנושא לא רק בתחום הצבאי, אלא בגיבוש חזית עולמית רחבה ככל האפשר כדי לבודד את המשטר הרוסי.

השאלה הראשונה שצריך להשיב עליה היא מהי המדיניות של ביידן כלפי פוטין. ראשית, פוטין אינו נתפס כמתחרה כלכלית כמו סין, אלא כאויב ישיר שלה ושל העולם. לאמריקאים יש חשבון ארוך עם פוטין מאז התערבותו הגסה בבחירות שגרמה לניצחון טראמפ ב-2016. בלינקן הזכיר עוד לפני הפלישה לאוקראינה שהם שגו כאשר לא מנעו מפוטין להשתלט על סוריה, ולמדו את הלקח. שנית, הגישה האמריקאית היא להכיל את המלחמה באוקראינה ולמנוע ממנה בכל מחיר להתפשט מעבר לגבולות אוקראינה, אלא לתת לפוטין לשקוע בבוץ של אוקראינה, שהוא לא ינצח בה בשום מחיר, לא משנה כמה נזק הוא יגרום. לכן ארה"ב חוזרת ומצהירה שהיא מתנגדת לכל התערבות צבאית ישירה באוקראינה, כולל אי הצהרה על שמים סגורים מעל אוקראינה כמו שעשתה במלחמת עיראק. ביידן למד את הלקחים של ההתערבות הכושלת האמריקאית גם בעיראק וגם באפגניסטן.

שלישית, התחייבות חוזרת ונשנית על ידי ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות, שהם לא יערבו אף חייל של נאט"ו במלחמת אוקראינה. רביעית, לא לענות להצהרות הרוסית בנושא הגרעין באותה מטבע. ארה"ב לא תגייס את הנשק הגרעיני בארה"ב כפי שעשה פוטין. היא רוצה למנוע כל תירוץ של פוטין, שטוען שנאט"ו מאיימת עליו, ולא לתת לו שום עילה להמשיך את המלחמה באוקראינה למדינות השכנות. האסטרטגיה האמריקאית מתמקדת בשני כיוונים. הראשון, סנקציות כלכליות מחמירות נגד רוסיה. שנית, לנהל מלחמת התשה נגד הצבא הרוסי, גם על ידי חנק הכלכלה הרוסית, גם על ידי חנק דיפלומטי ובידודה, כאשר הוא נשען על הצבא האוקראיני שהאמריקאים אימנו לנהל מלחמה – לא מלחמה ישירה אלא סוג של מלחמת גרילה. התוכנית הרוסית להשתלט על אוקראינה על ידי מיטוט הצבא והממשלה תוך ימים ספורים נכשלה. כאן בולט התפקיד שממלא וולודימיר זלנסקי כגיבור שעומד מול הענק הרוסי, בניגוד למה שקרה לפני חצי שנה באפגניסטן כאשר ביידן הצהיר שהוא נסוג ממנה, הנשיא של אפגניסטן, אשרף ראני, ברח תוך דקות ספורות ואפשר לטליבאן להשתלט עליה תוך שעות ספורות.

במצבו הנוכחי, פוטין מחריף את ההצהרות הלוחמניות ואת האיומים כלפי אירופה, ונוקט בצעדי דיכוי חסרי תקדים נגד כל מי שמעז להזכיר שהוא מנהל באוקראינה מלחמה – 15 שנות מאסר, וסגירת כל אמצעי התקשורת והרשתות החברתית. ביידן מצדו ממתן את ההתקפות המילולית שלו, אבל ממשיך לפתח את הצעדים הכלכליים הפוליטיים והתקשורתיים. כך הוא דוחף את פוטין לפינה, לא רק פוליטית, כלכלית ותקשורתית, אלא גם צבאית. ככל הנראה נהרגו 2,000 חיילים רוסים עד כה, למרות שהעם הרוסי לא יודע שהוכרזה מלחמה על אוקראינה. אבל גופות ממשיכות להגיע למשפחותיהם, שכלל לא ציפו לזה. הצבא הרוסי איננו מוצלח במיוחד. הוא משקף משטר מושחת, והוא נלחם נגד מדינה אחות ממש, שבה מדברים באותה שפה, והן שותפות לדת ולמראה החצוני.

הכישלון של הכיבוש הישיר על הערים הגדולות מחייב את פוטין להפציץ אותן מהאוויר ולהרוס אותם. זה מזכיר לעולם את עיר הבירה הצ'צ'נית גרוזני שנהרסה עד היסוד, ואת מה שעשו פוטין וצבאו בסוריה, ובמיוחד בעיר חאלב, שמצביעים על הטרוף של הצבא הרוסי. בעוד שבסוריה פוטין הצליח להכניס שכירי חרב לכל עיר כשהם הורסים, רוצחים ואונסים, באוקראינה הוא צריך להישען על חיילים רוסים בלבד. מבחינה זו מה שקורה באוקראינה שונה ממה שקרה בסוריה, אלה שני מקרים שונים בכל קנה מידה. הדבר היחיד המשותף להם הוא פוטין, ואולי ישראל. במצב הנוכחי, כשפוטין הורס מדינה אחות, שהוא טוען שהוא בא לשחרר אותה מגרעין נאצי שהשתלט עליה. זאת למרות שהנשיא ואנשי צוות אוקראינים נוספים הם יהודים. אמצעי התקשורת בעולם מפיצים את זה, מה שרק מחריף את ההתייחסות של העולם, שלא סובל לראות את כל זה, כלפי פוטין. הוא משלם מחיר יקר גם בדם החיילים הרוסיים, וגם על הדם שהוא שופך באוקראינה.

ביידן מאחד את ארה"ב ואת אירופה:

התוצאה הפוליטית הישירה של העובדה שארה"ב מנהלת את המלחמה מול רוסיה, היא עליה בפופולריות של ביידן, שיש לו ניסיון של שנים בניהול משברים בעולם, גם כסגן הנשיא אובמה. הוא ללא ספק האדם הנכון במקום הנכון, אין בארה"ב אדם יותר מתאים ממנו לנהל את המשבר הזה. ההכרה באמת הזו מגיעה מכל הצדדים האפשריים. אין היום גנרל בפועל, בדימוס, בפרשן פוליטי, או בחבר קונגרס שלא תומך במדיניות של ביידן, שלמד מהניסיון האמריקאי הכושל בעיראק, באפגניסטן ומאי ההתערבות של אובמה במשבר הסורי. הוא לא נכנע לסחטנות, ולא תוקף את הסחטן צבאית, הוא נוקט בדרך האמצע. שמענו את הנאום השנתי של ביידן, וכאשר דיבר על אוקראינה הוא קיבל מחיאות כפים סוערות כשחברי הקונגרס עומדים, מחברי שתי המפלגות כאחד.

טראמפ והימין האמריקאי, כולל רשת פוקס תמכו בהתחלה בפוטין. אבל העמידה של האמריקאים נגד ההתנהגות המחפירה של פוטין בתוך רוסיה ובאוקראינה, שהעלתה את הפופולריות של ביידן בקרב שתי המפלגות, גרמה לטראמפ ולתומכי פוטין לסגת מעמדתם ולהתבודד בארה"ב. וכך ביידן הרג שתי ציפורים באבן אחת. הוא גם תומך בדמוקרטיה האמריקאית, וגם עמד בדרכו של פוטין לפצל את העם האמריקאי בין תומכיו ומתנגדיו. זה מחפה על הכישלון שלו להעביר את ה- Build Back Better – BBB שעד היום הוא לא נסוג ממנה לגמרי, ויתכן שזה יעזור לו בעתיד.

כדי להבהיר את התמונה, התפרסם מאמר חשוב ב- POLITICO על השינוי האסטרטגי של הגרמנים, שגם הוא גם הישג עצום של ביידן. כזכור, אנגלה מרקל נקטה בעמדה רכה כלפי פוטין, כאשר 50% מהאנרגיה של גרמניה מגיעה מרוסיה, ולכן מרקל לא רצתה להתנגש אלא להגיע להסכמות אתו. זה כולל את הסכמי מינסק מ- 2015, שבהם אוקראינה הכירה באינטרסים הרוסיים בדונבאס (דונצק ולוהנסק) שקבלו אוטונומיה, וההסכם נחתם בתמיכת גרמניה. זה היה הסכם פשרה שלא אוקראינה ולא פוטין התלהבו ממנו. מאחר וגרמניה היא המדינה החזקה באירופה, ביידן היה צריך להשיג את תמיכתה בעמדתו. עוד לפני הפלישה פוטין הכיר בשני האזורים כעצמאיים מאוקראינה, וזה כבר לא מקובל בגרמניה.

ראשית, גרמניה נסוגה מתוכנית צנרת הגז הישירה מרוסיה לגרמניה, ומחפשת מקורות אנרגיה אחרים. שנית, גרמניה הצטרפה לסנקציות הכלכליות, והוציאה את רוסיה מ- SWIFT, שעוסקת במטבעות זרים, וכל אזרח שרוצה להמיר מטבע מקומי לבינלאומי משתמש בה. שלישית, גרמניה שינתה את עמדתה הצבאית, כאשר עד כה לא השקיעה בצבא או בנאט"ו, ועכשיו העלתה את תקציב המלחמה שלה, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. גם הירוקים שהיו מאוד פציפיסטים וגם הסוציאל דמוקרטים, תמכו בצעד הזה, וצעירים רבים הפגינו ונתנו להם תמיכה ציבורית גדולה. השינוי של הסוציאל דמוקרטים והירוקים בגרמניה תואם לגמרי את העמדה של ביידן. השינוי שחל בארה"ב ביחס לטראמפ שנסוג, והשינוי במדיניות של גרמניה, נותנת הזדמנות להכות בפוטין חזק. בלי הגרמנים פוטין נכנס למצב קשה, כי יחסיו עם גרמניה הרבה יותר חשובים מאשר עם אוקראינה.

גם לסין יש עמדה שונה משל פוטין. בשביל ביידן, סין היא מתחרה כלכלית, אבל רוסיה הוא פשיזם ישיר. האינטרסים של הסיניים הם לשמור על הכלכלה העולמית שהם מושקעים בה בכל העולם, החל מנמל חיפה ועד אמריקה הדרומית. פוטין תואר כ"דיקטטורה עם תחנת בנזין", בעוד שלסין יש כלכלת ענקית וטכנולוגיה מפותחת, שהיא מייצאת אותה. והיחסים בין סין לרוסיה התהפכו ממה שהיה שהיו בעבר. המדינה העשירה מייצאת טכנולוגיה, והמדינה הענייה מייצאת חומרי גלם. כלומר היחסים בין סין לרוסיה התהפכו לעומת מה שהיו בתקופת בריה"מ. ברגע שגרמניה שנתה קו, ביידן הצליח לגייס את העולם.

ישראל ופוטין:

ישראל נמצאת מחוץ לגוש הדמוקרטי העולמי. היא לא חתומה במועצת הביטחון על ההחלטה נגד רוסיה, מאחר ורוסיה שמה עליה כצפוי ווטו. אבל על ההחלטה של העצרת הכללית של האו"ם, שאין בה וטו, ארה"ב ארגנה חזית של 141 מדינות שגינו את פוטין; 35 מדינות נמנעו כולל סין, הודו, איראן ואחרות; ורוסיה הצליחה לגייס לצדה את צפון בלארוס, צפון קוריאה, סוריה ואריתריאה. ישראל לא יכלה לא להצטרף, אבל בקשה מהשגריר ארדן להימנע ממתן נאום ומי שדברה היא סגניתו, כלומר דוברת ממדרגה שניה. מזה מתברר שישראל לא מחויבת לגינוי של פוטין, לא מחויבת לנקוט בסנקציות נגדו, למשל למנוע ממטוסים רוסים לנחות בישראל, וגם לא התחייבה לשום סנקציות בנושא בנקים וסחורות. יתר על כן, היא נקטה בעמדה קשה כלפי פליטים אוקראינים, שמספרם כבר עולה על מיליון ועשוי להגיע ל-7 מיליון, כמו שקרה בסוריה. פוטין במקרה כזה יהיה אחראי על 15 מיליון פליטים. באוקראינה יש המון קרובי משפחה וידידים של ישראלים, אבל הם לא יהודים, והמדינה היהודית לא מעוניינת לקלוט אותם. קולטים רק פליטים יהודים באמצעות חוק השבות.

פרסמנו מאמר של יעקב על הקרבה האידאולוגית בין המדיניות הישראלית לבין זו של פוטין בכל הנוגע לשימוש בצבא. , אבל יש שאלה עם חשיבות אסטרטגית יותר גדולה, שנוגעת לאזור כולו. הצבא והמנגנון הביטחוני בישראל מתנגד באופן מוחלט לכך שישראל תצטרף למחנה נאט"ו, דבר שיש לו השפעה אסטרטגית ביחסים עם רוסיה. בראיון מיום שישי עם אחד מהגנרלים האמריקאים שתפסו את בן לאדן, הוא אמר שלא יכול להיות שמישהו ייפגש עם פוטין כי הוא פושע מלחמה, ומי שצריך להחליט על גורלו זה בית הדין בהאג לפשעי מלחמה. בעולם פוטין נחשב כפושע מלחמה לא רק בגלל אוקראינה אלא גם בגלל גרוזני וסוריה. אבל זה לא מנע מבנט להיפגש עם פוטין. תוך כמה שעות אחרי הריאיון, פורסם שבנט ישב אתו במוסקבה כשלוש שעות.

הסתירה בין הגישה של אישיות מובילה בארה"ב, שהפגישה עם פוטין בלתי אפשרית, ופגישת בנט פוטין – זה נראה בלתי אפשרי. למה פוטין רצה בפגישה זה ברור, אין אף אחד אחר בעולם שמוכן להיפגש אתו הוא מוקצה מחמת מיאוס ומבודד לגמרי, ולכן הוא קיבל בברכה את בנט, שמוריד מהבידוד הבינלאומי שלו כפשיסט, משוגע, וכולי ונותן לו לגיטימיות. לא פחות מוזר הוא שהיכולת של בנט לגשר בין אוקראינה ורוסיה היא פחות מאפס. למילה של בנט אין ערך, ואין לו השקעות בנשק או אחרות באוקראינה. המדינה היחידה שמשפיעה על זלנסקי היא ארה"ב של ביידן. בנט אמנם הודיע לאמריקאים על הביקור, הם לא תמכו בו, אבל ה- CNN התעלם מהביקור הזה לגמרי, ולא יחס לו שום חשיבות. לפני המלחמה, כאשר פוטין הציג בפני האמריקאים תנאים והגיש להם מסמך, הם דחו את המסמך מכל וכל, הצהירו בצורה ברורה שפוטין כבר החליט לפתוח במלחמה, ודחו את כל דרישותיו אחת אחר השנייה. הם לא ראו שום מקום לעשות ותורים, ועד היום הם מתנגדים לזה. אז מה יש  לבנט להציע לפוטין יותר מהאמריקאים, כאשר ביידן מוכן לדבר אחד בלבד – שפוטין יפסיק את המלחמה וייסוג מאוקראינה.

מאין נובעת העמדה חסרת ההיגיון של בנט? ישראל טוענת שהיא לא עם ביידן ולא עם פוטין. אבל במציאות, היא רוצה שפוטין יישאר בשלטון, ולא אכפת לה אם אוקראינה צריכה להקריב את העצמאות שלה, כלומר שהיא לא תצטרף לנאט"ו, או שהיא תכיר באזורים שפוטין סיפח, והכל יישאר כמו שהיה. אם אוקראינה תיהרס כולה ופוטין ישאר, גם זה לא מפריע לאינטרסים של ישראל. מה הם אינטרסים האסטרטגיים של ישראל? ברית עם רוסיה, וריבונות רוסית ישראלית משותפת על סוריה. לא מדובר רק על מלחמה נגד איראן, אלא לשמור על המשך קיומו של המשטר הסורי, כאשר סוריה כפופה לרוסים, שמאפשרים לישראל לעשות את כל מה שהיא רוצה בסוריה נגד איראן.

מבחינת ישראל, המשטר האידאלי היה המשולש שנוצר ב- 2016 אחרי שרוסיה הרסה את סוריה והצילה את משטר בשאר אל-אסד, בעוד שטרמפ ניצח בארה"ב. המשולש טראמפ – פוטין – נתניהו הביא לישראל הישגים גדולים: את הסכמי אברהם, היחסים עם סודן, הכפפת הרשות הפלסטינית והרס רעיון שתי המדינות, שלא לדבר על הכרה בגולן כשטח ישראלי והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. זוהי היציבות האסטרטגית שישראל אוהבת. לבנון אמנם נשארת בעיה, אבל כל יתר המדינות הערביות, מהמפרץ ועד מצרים, נותנות לה יציבות. אם המשטר הרוסי נופל, הוא אבן הראשה שמחזיקה את הקשת – כאשר היא נופלת הכול מתמוטט. אם כל מה שפוטין בנה מתמוטט, זה התחלת הסוף של משטר אסד, ואם אסד ייפול, לא ברור מה תהיה התוצאה, ומזה ישראל חוששת.

כאשר בנט נסע לפוטין ביום שבת (כי פיקוח נפש דוחה שבת), זה היה פיקוח נפש לא של היהודים באוקראינה או ברוסיה, לא של שלום העולם, אלא האינטרס של הממסד הצבאי הישראלי לשמור על המצב שנוצר בימי טראמפ פוטין ונתניהו. לישראל אין שום אינטרס בניצחון ביידן על פוטין. בעוד שארה"ב נלחמת על הדמוקרטיה והשלום בעולם, וכל המדינות הדמוקרטיות התגייסו, ישראל נמצאת מחוץ לחזית הזאת בגלל תפיסה צרה מאוד של האינטרס הישראלי. וזה היה ברור כבר מעמדתה כלפי החיסונים, – עמדה שוביניסטית צרה, אנטי פלסטינית שמתיישבת עם הפשיזם של פוטין, של טראמפ, של סיסי ושאר הרודנים במפרץ. השלום האזורי שהרצוג מדבר עליו יעלם במצב כזה.

בהרצאה שנתתי ביום שלישי שעבר, הבהרתי שאנחנו לא עומדים עם ביידן נגד פוטין, אלא עומדים על העמדה של דעם, שגם נשיא צ'ילה החדש תומך בה. אם ביידן ינצח, ויותר מדינות יתמכו בזרם הזה, מה שיחזק את הכוחות הדמוקרטים בכל העולם, כולל בעולם הערבי. היום הוא חי תחת הרס ודיכוי, אבל ניצחון ביידן יפתח פתח לדמוקרטיה ערבית, מה שישראל חוששת ממנו יותר מכל. היא יודעת להסתדר מצוין עם דיקטטורים באזור וחוששת מדמוקרטיה ערבית. אנחנו תומכים באוקראינה, אבל היא לא לב העניין. האוקראינים עומדים מול צבא פוטין בחזה חשוף, וזה בדיוק מה שעשו הצעירים של האביב הערבי. הם עשו מהפכה אדירה וגיבורה, שזעזעה את העולם, והיום רוצחים אותם. לאוקראינה יש צבא, יש ממשלה, ויש תמיכה. לו ה- CNN היה עומד עם האביב הערבי במצרים או בסוריה, הוא היה יוכל להצליח. מי שעמד אתם היתה תחנת אל-ג'זירה, שהיא עצמה מייצגת גישה מפגרת ומדכאת, היא לא ה- CNN. לרוע המזל, העולם היה שותף לשתיקה סביב מה שהתרחש בסוריה.

כל הדיבורים על האימפריאליזם האמריקאי, אין להם שום קשר למה שמתרחש בשטח: מלחמה נגד משבר האקלים, בעד זכויות דמוקרטיות, בעד מיעוטים, זכויות העובדים, זכויות להט"בים, בעד רשת תמיכה חברתית – זוהי תוכנית שאם העולם יאמץ הוא יוכל להציל את עצמו מהפשיזם. ומה היחס של ישראל לכל זה? לאומנית וסגורה. לכן אנחנו תומכים בתוכנית של ביידן במאה אחוז. אם פוטין ינצח, זה יהיה ניצחון על הדמוקרטיה ושל הפשיזם של טראמפ ופוטין בכל העולם. לכן צריך להפגין לא מול השגרירות הרוסית אלא מול בנט.

Avatar

אודות מפלגת דעם