יעקב בן אפרת ארכיון

ג'ון קרי הסתבך. הוא הגה את המילה "אפרטהייד" כאשר הוא צפה את עתידה של ישראל, ולנוכח זעקות השבר שעלו בישראל ובקרב תומכי הימין בארה"ב הוא מיהר לתקן את עצמו. המילה אפרטהייד לא באה לתאר מציאות אלא להטיל ספק בלגיטימיות העתידית של המשטר הישראלי. קרי כמו רבים אחרים בא לברך ויצא מקלל, הוא בסך הכול אמר את המשפט הבא: " פתרון שתי המדינות יתברר כאלטרנטיבה המציאותית הריאלית היחידה. כי מדינה אחת מובילה או למדינת אפרטהייד עם אזרחים מדרגה שניה או למדינה ההורסת את האפשרות של ישראל להיות מדינה יהודית." בקיצור, המשך השליטה על הפלסטינים חותר תחת ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית. דבריו של קרי העידו על ייאושו מהממשלה הישראלית, יותר מאשר על עמדתו כלפי ישראל.

המשך קריאה..

לרגע אחד בלבד הצליח אבו מאזן לאחד את כולם: לא רק האיחוד בין פת"ח לחמאס, אלא בעיקר איחוד טוטאלי של ממשלת ישראל, שרבים נבאו את פירוקה. עדיין זכורה הפצצה שזרק נפתלי בנט, שאם ישחררו את האסירים הערבים הישראלים, תפרוש מפלגת הבית היהודי מהממשלה; וליברמן שהחרה החזיק אחריו. ימים כלילות נשאו ונתנו הצוותים, ציפי לבני, סאיב עריקאת והמתווך האמריקאי, מרטין אינדיק, בחיפוש אחר הנוסחה הגואלת, שתאפשר את הארכת תקופת המו"מ, וגם תשמור על שלמות הקואליציה הממשלתית. הפרשנים טחנו עד זרה את ההסבר הרשמי שהדבר בלתי אפשרי, מאחרואבו מאזן לא רק מתעקש על שחרור כל האסירים שהובטחו, כולל הערבים הישראלים, אלא גם מוסיף שני תנאים חדשים: דיון על הגבולות, והקפאת התנחלויות לשלושה חדשים. תגובתו של נתניהו הייתה מידית: "אבו מאזן לא רוצה שלום!".

 

המשך קריאה..

משבר השיחות בין ישראל והפלסטינים לא הפתיע איש, לא בקרב הציבור הישראלי ולא בקרב הציבור הפלסטיני. שני הצדדים איבדו מזמן את האמון בפתרון של שלום על בסיס שתי מדינות, ומטרתן היחידה של השיחות היא לרצות את הבית הלבן. הרשות וישראל תלויות לחלוטין בתמיכה אמריקאית, מה שהזין את האשליה של אובמה וקרי, שניתן לאלץ את הצדדים להגיע להסדר על ידי כיפוף ידיים.

המשך קריאה..

החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לערוך בחירות חדשות בבית שמש ובנצרת יצרה עניין ציבורי רב.כנהוג במקומותינו, בעוד שבית שמש זכתה במלוא תשומת הלב של התקשורת העברית, העיתונות הערבית עסקה רק בנצרת. בבית שמש התנהל קרב אימתני בין חילונים וחרדים, כאשר הקווים היו ברורים מאוד– ש"ס מצד אחד וכל היתר מצד שני. גם בנצרת הקווים היו חדים מאוד.הקרב היה בין נוצרים למוסלמים, עם חד"ש ששיקפה את המרכיב הנוצרי, ומולה קואליציה של התנועה האסלאמית, בל"ד וכל היתר. אולם בעוד שהבחירות בבית שמש לא שינו דבר ואריה דרעי חגג ניצחון מתוק, בנצרת ארע מהפך, כאשר חד"ש הפסידה את ראשות העירייה לאחר 40 שנות שליטה, מאז שתאופיק זיאד סילק את מפלגת העבודה ב- 1975.

המשך קריאה..

התגובה של אובמה לפלישה הרוסית לחצי האי קרים הסתכמה במשפט אחד : "פוטין עומד בצד הלא נכון של ההיסטוריה". בעקבות הפגישה בבית הלבן, ניתן לשער שהנשיא האמריקאי מתכוון גם לנתניהו. כבר שנים חוזר אובמה על אותה מנטרה: ישראל לא תוכל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית במידה ותמשיך לשלוט על שלושה מיליון פלסטינים בכוח הזרוע.

המשך קריאה..

עיתון הארץ מנסה למכור לנו את ליברמן החדש. בכותרת הראשית (2.1.14) הוא מודיע: "ליברמן לקראת הגעת קרי: 'יש לתת סיכוי למו"מ'". מהפרשן ברק רביד, אנו למדים שליברמן, בפאזה החדשה שלו, שינה את טעמו. עכשיו הוא מוכן לתת לקרי את מה שנתניהו מסרב לו מזמן - סיכוי למצות את המהלך שלו ללא פרובוקציות. בצד הישראלי של המתרס, אם כן, מסתמנת אופטימיות, גם אם זהירה.

המשך קריאה..

לפני שבוע נחטפו ארבעה פעילים מרכזיים במרכז לזכויות האדם בדומא, השוכן בפרברי דמשק, אזור הנתון לשליטתו של "צבא האסלאם" בפיקודו של זהראן עלוש. החטופים הם רזאן זיתונה –  דמות מרכזית באופוזיציה האזרחית, עורכת דין שמגינה על אסירים בבתי המשפט של משטר אסד –  סמירה ח'ליל  , ואיל חמאדה, ונאזם חמאדי.

המשך קריאה..

גיא רולניק, העורך הכלכלי של "דה מרקר", יכול לחגוג על חשבון עמיתו סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ממון". בקרב על חקיקת חוק הריכוזיות הייתה ידו של רולניק על העליונה. הניצחון הזה, לדבריו, הוא על קואליציה של "אנשי העסקים, טייקונים ורגולטורים, רואי החשבון, עורכי הדין, הכלכלנים והעיתונאים ששירתו אותם: הקואליציה שהכחישה את רעיון הריכוזיות – מועדון קטן שהשתלט על המדינה ועל כלבי השמירה, ומחסל את הדמוקרטיה והשוק החופשי – הייתה מקיר לקיר." (דה מרקר, 11.12) לרשימה שנוצחה על ידי רולניק אפשר להוסיף את העיתון המתחרה, ידיעות אחרונות.

המשך קריאה..