כותבים ארכיון

בסוף אסד סיפק את האקדח המעשן שדובר עליו כה רבות במהלך השנה האחרונה. גופות התינוקות המוטלות על הרצפה לא השאירו אף אדם אדיש, כמו גם סיבת המוות. לא היו עליהן סימני דם. המוות היה שקט ואכזרי. התמונות גם לא השאירו מקום לפקפוק בשאלה מי נושא באחראיות לטבח ולשימוש בגז קטלני. זהו משטר שכבר מעל שנתיים טובח בבני עמו בנשק קונבנציונלי, במטוסים ובטילי סקאד. הוא כבר גבה מחיר של למעלה מ- 100 אלף קרבנות בנפש, מאות אלפי פליטים ומליוני עקורים בארצם. שני מיליון בתים הרוסים. כפי שראינו אין אמצעי שמשטר זה בוחל בו כדי לשמר את שלטונו גם לא הנשק הכימי, האסור בכל האמנות הבינלאומיות.

המשך קריאה..

אנחנו שוב בהריון, הודיעו ציפי לבני וסאיב עריקאת לאחר כמה ניסיונות כושלים, הפלות אין ספור, ודם שזרם כמים לאחר כל כישלון. הפעם הדברים נראים אחרת, הם מבטיחים, ומדוע? כי הציפיות הן כה נמוכות, עד שמכאן אפשר רק לעלות.

המשך קריאה..

ביום שישי ה-19.7 הודיע ג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי, על חידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים. ההודעה לא יצאה מירושלים או רמאללה, אלא דווקא מהבירה הירדנית עמאן, שהפכה לבסיס הקדמי של משרד החוץ האמריקאי באזור. קרי לא נפגש בסיבוב הנוכחי עם בנימין נתניהו, מאחר והיה ברור שלא נתניהו הוא מי שצריך להחליט. הכדור נמצא במגרשו של מחמוד עבאס, והוא זה שהתבקש לקבל את התנאים הישראלים המוכרים - מו"מ ללא תנאים מוקדמים, כלומר משא ומתן לשם משא ומתן, כנהוג מאז החתימה על הסכם אוסלו.

המשך קריאה..

ביום ראשון (7.7.13), נאספו רבבות מצרים בכיכר תחריר, בניסיון להוכיח לעולם שלא מדובר בהפיכה צבאית, אלא בתיקון שיחזיר את מהפכת ה- 25 בינואר לפסים דמוקרטיים. כדי להעניק לניסיון משנה תוקף, שבו מטוסי חיל האוויר המצרי לחוג בשמי קהיר כשהם מותירים מאחוריהם שובל עשן בצבעי דגל הלאום המצרי. המהפכנים המצרים זעמו על אובמה שלא נתן את ברכתו להדחת הנשיא הנבחר מורסי, וממש התחננו בפני ה- CNN שישנה גרסה ויפסיק לתאר את האירועים כהפיכה.

המשך קריאה..

כותרות היומון אל-אהראם אינן מותירות מקום לספק – מצרים עומדת בפני הפיכה צבאית שבאה כביכול כדי "לענות על רצון העם". תנועת "תמרוד" (המרד), שאספה לפי טענתה 22 מיליון חתימות בדרישה להתפטרות הנשיא מטעם האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, ותובעת בחירות חדשות לנשיאות, קראה להפגנות של מיליונים ב-30 ליוני, שהוא יום השנה לכהונתו של מורסי. ההענות ההמונית לקריאה זו היתה גדולה מאוד – דומה לזו שמצרים חזתה בה במהפכת ה- 25 לינואר 2011. הקריאה היתה ברורה ונועדה להעביר לעולם כולו את המסר – מצרים אינה מזוהה עם האחים המוסלמים ועם "לשכת המדריך" (המוסד המנהיג את תנועת האחים המוסלמים), אלא עם העם הצמא לחופש, לדמוקרטיה, ולצדק חברתי. בנוסף להפגנות ההמוניות פורסם גילוי דעת מס' 1 של הכוחות המזויינים המצריים, שנתן לנשיא הנבחר אולטימטום של 48 שעות להיענות לתביעות העם. אם לא יעשה כן, נאמר בגילוי הדעת, יקבע הצבא "מפת דרכים" ליציאה מהמשבר הנוכחי.

המשך קריאה..

החלטת נתניהו להחרים את ועידת הליכוד ולוותר על ההתמודדות ליו"ר הוועידה, מעידה על מצבו הנחלש. המנצח הטרי ח"כ דני דנון ידוע בעמדותיו הקיצוניות, והוא כבר הודיע כי מוסדות הליכוד לא יאשרו כל הסכם עם הפלסטינים על בסיס שתי מדינות. לצדו עומד יו"ר הקואליציה הנוכחי יריב לוין, שמקדם את חוק יסוד "מדינת הלאום" כדי להדגיש את יהדותה של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי. אביגדור ליברמן, שותפו של נתניהו, דואג מצדו להפיץ לכל עבר שאבו מאזן אינו פרטנר למו"מ מדיני. על פניו נראה שהליכוד מקדם אג'נדה של סיפוח כל "ארץ ישראל", בנוסף לחקיקה אנטי ערבית מובהקת.

 

המשך קריאה..

כאשר השווה נפתלי בנט את הפלסטינים לרסיס בישבנו של חייל גולני, הוא ללא ספק כיוון לדעת רבים בציבוריות הישראלית. מי שראה כיצד הנושא המדיני נדחק לשוליים במסע הבחירות האחרון, וכיצד תנועת המחאה חיבקה את המתנחלים, מבין שבנט אינו היחיד שחושב שעדיף לא לעקור את "הרסיס" כדי לא להסתכן בשיתוק, אלא להשאירו, דבר שיוביל לאי נוחות קלה בלבד מדי פעם. לא, לבנט שותפים רבים בכנסת ומחוצה לה.

המשך קריאה..

המשך קריאה..

איסטנבול, ועמה כל ערי תורכיה, התקוממה נגד מה שכונה הדיקטטורה של "מפלגת הצדק והפיתוח", ונגד העומד בראשה, ראג'ב טייפ ארדואן. בתודעתנו, כיכר תקסים התמזגה עם כיכר תחריר, שדרות חביב בורגיבה התמזגו עם כיכר אל-עבאסיין בדמשק, ונראה היה שאנו מתבוננים בעוד אירוע מאלו שהתרגלנו אליהם מאז פרוץ האביב הערבי בחורף 2011. לא רק משום שמדובר בהפגנות ועצרות לא אלימות, אלא משום שמי שיזם אותו הם צעירות וצעירים משכילים ממעמד הביניים, אשר פסחו מעל ראשן של המפלגות המסורתיות ושל התקשורת הרשמית, והשתמשו ברשתות החברתיות לפרסום המתרחש ללא צנזורה.

המשך קריאה..