מעבר לכל דמיון

בראיון ראשון מסוגו ששודר בתכניתם של רוני קובן ועמרי אסנהיים "יהיה טוב" בערוץ 11, נתן תא"ל עמית סער, מי ששירת כראש חטיבת המחקר באמ"ן, וידוי חושפני. האדם שהיה אמור להתריע בפני מתקפת חמאס ב-7 לאוקטובר לא רק מודה שכשל, אלא מתוודה שלא תיאר לעצמו שחמאס יעז לתקוף את ישראל. לאחר ההכרזה על המהפכה המשפטית הוא אמנם התריע בפני הממשלה מספר פעמים על הסכנה של מלחמה שתפרוץ נגד ישראל בשל השבר הפנימי שנפער בחברה הישראלית, אבל הוא חזה שדווקא מצפון תיפתח הרעה.

כשצפיתי בראיון לא מצאתי בו מידע שממש הפתיע אותי, אבל הוא אמר בו כבדרך אגב משפט שהלם בי כפטיש. משפט שמסביר את המצב שישראל שרויה בו ערב החתימה על עסקת החטופים. תוך כדי שהוא מסביר למה התנגד להצעה שהועלתה במטכ"ל ב11 לאוקטובר לחסל את נסראללה אמר:  "הסיבה המרכזית הייתה שבעיני אי אפשר לגמור את האירוע הזה בלי לגבות מחמאס מחיר דמיוני שלא נגבה אף פעם מאיזה אויב באיזה שלב, ואי אפשר לעשות זאת כשאתה משנה את הזרקור ללבנון", ובכן, המטרה הייתה לגבות מחיר "מעבר לכל דמיון". התגובה האינסטינקטיבית של אותו גנרל שעקב אחר חמאס, למד והכיר אותו, והיה אמור להתריע על הסכנה הנשקפת מעזה, מוכיחה שהוא היה עיוור לחלוטין למתרחש מול עיניו. זאת למרות שתצפיתניות, שעקבו אחר תנועות חמאס הזהירו שוב ושוב מפני כוונותיו.

הסיבה לכך היא שמתקפת חמאס ב-7 לאוקטובר היתה באמת "מעבר לכל דמיון". לא היה שום דבר רציונלי בהתקפה הרצחנית הזאת, שכללה חטיפת אזרחים, ביניהם בני נוער, צעירות, תינוקות וזקנים כבני ערובה, בנוסף כמובן לחיילים. נראה שתגובת הקצין היוותה תמונת מראה להתנהגות חמאס. נוכח פעולה רצחנית שנמצאת מעבר לכל דמיון הוא נענה בתגובה שגם היא נמצאת מעבר לכל דמיון, ובכלל מחוץ לתחום הרציונליות.

החל מאותו הרגע, אי אפשר להסביר שום דבר שמתרחש בעזה בצורה רציונלית. כבר למעלה משנה, הצבא, פוליטיקאים, אנשי תקשורת, בעלי טורים ופרשנים דורשים מהממשלה להציג תוכנית ל"יום שאחרי" בעזה. אבל עד כה, כשאנחנו על סף סיום פרק המלחמה הנוכחי, הממשלה סירבה להציג תוכנית מדינית כלשהיא ליום שאחרי המלחמה. היא הסתפקה בקביעת שלושה יעדים אסטרטגיים: הראשון, חיסול היכולות הצבאיות של חמאס; השני מיטוט היכולות השלטונית של חמאס; והשלישי הוא החזרת החטופים.

"עין תחת עין, ושן תחת שן" הוא המוטו של המלחמה הזאת, שאינו מוצהר, כי הוא אינו רציונלי. הוא עונה יותר לאינסטינקט הנקמה מאשר לניהול מערכה צבאית מושכלת.

היום, כשהקווים הכלליים של עסקת החטופים נחשפים, מתברר שהמטרה השלישית עומדת בסתירה לשתי המטרות הראשונות. למעשה הסיבה שהממשלה הוסיפה את המטרה השלישית של החזרת החטופים, היתה הלחץ הציבורי. אבל מתברר שהחזרת החטופים באה על חשבון השגת שתי המטרות האסטרטגיות העיקריות. חמאס ממשיך להחזיק ביכולות צבאיות, שאנו עדים להם בלחימה בצפון רצועת עזה, הגובה מחירים כבדים מאד, והוא ממשיך להיות הגורם השלטוני הבלעדי בעזה. "הניצחון המוחלט", שהפך לסיסמה המרכזית של ביבי נתניהו, לא התממש. האופוזיציה האשימה את נתניהו שעמדתו מבטאת את התנגדותו לעסקת חטופים, ואכן הוכח כי לא ניתן לנצח ניצחון מוחלט ובו בזמן לשחרר את החטופים.

הסיבה השנייה שבגללה לא ניתן לממש את מטרות המלחמה נובעת מהעובדה שהממשלה ממשיכה לסרב לדון ב"יום שאחרי". במילים אחרות, אין לממשלה כל חלופה לשלטון החמאס בעזה. העדר חלופה לחמאס הייתה הסיבה העיקרית לכך שישראל על צבאה ועל הגנרלים המהוללים שלה, נתפסה ב-7 באוקטובר עם המכנסיים למטה. העדר החלופה לחמאס הוא שגרם לממשלות השונות, ולממסד הביטחוני כולו, לפצות עליו על ידי הניסיון לאלף את המפלצת. מטרת הכנסת מזוודות הכסף מקטר, וההימנעות מעימות שיוביל למלחמה כוללת וימוטט את חמאס, הייתה להביא את חמאס למצב שלא יהיה כדאי לו לפתוח במלחמה, כי יהיה לו הרבה מה להפסיד.

זאת הייתה ללא ספק מחשבה רציונלית, שכשלה, כי היא פגשה ארגון שהרציונל שלו אינו רציונלי – הוא הרי מוכן להקריב את עמו כדי להשיג את מטרתו המשיחית. כך הגענו למצב שבזמן שאלפים יוצאים לרחובות בדרישה להחזיר את החטופים, חמאס עסוק בתיעוד זוועות המלחמה במסע יחסי ציבור חוצה יבשות. באותה נשימה חמאס מודה כי הוא מוכן להקריב מאות אלפי בני אדם למען מטרתו הקדושה, וגם מוסיף כי אינו רואה עצמו אחראי כלל לגורל האוכלוסייה בעזה. נראה כי עסקת החטופים מראה מי הצד המנצח ומי הצד המפסיד. בישראל מתחלחלים מהרעיון שחמאס יישאר בעזה, משחרור מאות טרוריסטים, ומהעובדה שהחזק לא הצליח להביס את החלש.

לאור חשיפת הפרטים על העסקה הנרקמת, מרשה לעצמו הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, יואב זיתון, לומר היום בפה מלא: "מיטוט השלטון האזרחי והצבאי של חמאס הוא לא יעד מלחמה. הוא שקר שמאכילים בו את הציבור מהשבוע הראשון של המלחמה. זהו ספין מצוץ מהאצבע, כל עוד לא משלימים לו את החסר הכה הכרחי: מי ישלוט במקום חמאס על 2 מיליון העזתים, שמתוכם ובחסותם חמאס התפתח לכדי צבא טרור, ועדיין שורד וישרוד עוד שנים."

כאן נשאלת שאלה נוספת, מי מאכיל את הציבור בספינים, הממשלה או הצבא? הצבא מאשים את הממשלה בכך שהוא לא מצליח לממש את מטרות המלחמה משום שהממשלה לא קובעת יעד מדיני. אלא שהצבא עצמו הוא שהטיל וטו על החלפת שלטון החמאס בממשל צבאי ישראלי. לצורך כך הוא המציא את שיטת הפשיטות המתגלגלות על שטחים שכבר נכבשו בעבר על ידיו ומהם הוא יצא. השיטה הזאת גורמת לא רק לקורבנות רבים בקרב החיילים, אלא להרס עצום בעזה, ופגיעה בלתי נסבלת באוכלוסייה אזרחית.

אם כך גם לצבא אין חלופה לחמאס ואין לו תשובה ליום שאחרי. הדיבורים על כך שמדינות ערב יבואו להציל את ישראל מעזה היו ונשארו חלומות באספמיה. לפני או אחרי ה-7 באוקטובר המשוואה לא השתנתה, ונותרו שתי חלופות – או חמאס או ישראל. מאחר וישראל דוחה את שתיהן, מה שנותר הוא כאוס בלתי יתואר שימשיך לרדוף את החברה הישראלית עוד תקופה ארוכה.

כך יצא שהממשלה לא ממשה את מטרותיה העיקריות. החמאס לא מוטט צבאית וגם לא שלטונית, אבל היא אכן ממשה את משאלת ליבו של הגנרל האחראי על ההתרעה המודיעינית. ישראל אכן גבתה מהם מחיר "מעבר לכל דמיון". וכדי שלא יהיה ספק, הכוונה ב-"הם" איננה לחמאס בלבד אלא לתושבי עזה, מהם ישראל גבתה את מלוא המחיר של מתקפת ה-7 באוקטובר. "עין תחת עין, ושן תחת שן" הוא המוטו של המלחמה הזאת, שאינו מוצהר, כי הוא אינו רציונלי. הוא עונה יותר לאינסטינקט הנקמה מאשר לניהול מערכה צבאית מושכלת.

לאור הסיטואציה הלא רציונלית הזאת, קשה מאוד להתנבא איך יראה היום שאחרי החזרת החטופים, וכינונה של הפסקת האש. חמאס יוותר בעזה בתור כוח שלטוני, וימשיך לכפות את עצמו על האוכלוסייה תוך הסתמכות על מה שנותר מכוחו הצבאי. אלא שבינתיים עזה נחרבה לחלוטין. היא הפכה לground zero ואין לעקורים לאן לחזור. המצב שם הוא מעבר לכל דמיון, ולא ברור מה המשמעות של "שלטון" החמאס. לכן כל כך קשה לדמיין מה יקרה בעתיד, מי יספק לתושבים את צורכיהם, מי ישקם את ההריסות, מה יקרה לדור שלם של ילדים שנותרו ללא בית ספר או בית לגור בו ולהכין שיעורי בית.

מתברר שלא רק לישראל אין מושג מה יהיה ביום שאחרי, גם לחמאס אין כל מושג. כך יצרו הממשלה והצבא הישראלי מציאות שהיא מעבר לכל דמיון, ואין כרגע בנמצא גורם ישראלי או פלסטיני שמסוגל להציג פתרון כלשהו. התיזה שלסכסוך הזה אין פתרון, וכל מה שנותר הוא לנהל אותו היא שהביאה אותנו אל עברי פי הפחת. נראה כי הגיע הזמן להפעיל את הדמיון, ולמצוא את הפתרון היחיד שיכול להבטיח לשני העמים חיים נורמליים: להגיע למסקנה הרציונלית היחידה, שאין פתרון זולת שלום, שוויון ודמוקרטיה עבור ישראלים ופלסטינים כאחד.