כולנו עסוקים בהמתנה. הלילות התארכו, החרדה מתעתעת, מחשבות מנקרות והציפייה למכה שתגרום לפגיעה קשה השתלטה על מצב הרוח הלאומי. "תמשיכו כרגיל אבל תהיו מוכנים לצפירה המתפרצת" מרגיע אותנו דובר צה"ל, ורובנו מכינים מבעוד מועד נעליים ובגדים ליד הדלת כדי להספיק להיכנס "למרחב המוגן", אם יש לנו בכלל מרחב כזה. זהו הניצחון האסטרטגי המרהיב של המשטר האיראני ושל חיזבאללה, כשעצם האיום משתק אותנו ומשבש את דעתנו.
מצב הרוח הלאומי שלנו נדון בהרחבה בעיתונות הערבית. עיתון אל-אח'באר הלבנוני, התומך בחיזבאללה, דואג לבדוק את החום שלנו מדי יום. העורך שלו אברהים אל-אמין יודע עלינו הכול, ומאוד נהנה מהחרדה שלנו. "למרות שהציבור ב"כיאן"(ישות) [קיצור חביב ל"ישות הציונית", כך הוא מכנה את ישראל] משוכנע, וכך גם המנהיגות הצבאית והביטחונית שלו משוכנעת, שכל תקיפה מצד איראן או חיזבאללה לא מכוונת כלפי אזרחים או מתקנים אזרחיים". מי שרוצה להאמין לו יכול להתעודד מדבריו.
אלא, שלמרבה הפלא, אותו עיתונאי לבנוני פחות מעוניין להתבונן במה שקורה אצלו בבית. לו היה נאמן למקצוע שלו כעיתונאי ולא כתועמלן, הוא היה מגלה לנו שבדיוק אותה החרדה שפוקדת אותנו אוחזת גם בלבנונים עצמם שרבים מהם נמלטו מביירות. הם מבינים שנסראללה מוביל אותם אל אסון נוסף בממדים קולוסליים. הסיסמה "מספיק – עייפנו" המתנוססת בשלטי חוצות בלבנון מבטאת את מצב הרוח הלאומי.
אנחנו בישראל איננו עומדים לבד, יש שותפים לחרדותינו גם בטהרן הרחוקה. כמו בלבנון, גם שם העם האיראני נלקח כבן ערובה של משטר האייתולות, שזורעים פחד ואימה באמצעות הטרור של משמרות המהפכה. גם איראן נמצאת במשבר כלכלי חמור, רמת העוני שלה היא מהגבוהות בעולם, האבטלה שם גואה, והאינפלציה מעיקה על האזרח. מה שהמשטר מציע להם במקום פרנסה היא אותה סיסמה עבשה "מוות לאמריקה, מוות לישראל".
הסולידריות של נסראללה עם עזה אכן מרשימה מאד. הוא גייס את כל משאביו כדי להעסיק את ישראל במערכה משנית ולהקל על חמאס.
וראה זה פלא. נסראללה מעולם לא ריחם על הלבנונים. בשנת 2020 מחסני חומרי הנפץ שלו עלו בלהבות וגרמו לפיצוץ אדיר שהחריב את הנמל ואת העיר, הוא מונע בעקביות את הקמתה של ממשלה מתפקדת כי הוא רוצה לכפות את הרכבה, ובכך הוא גרם להתמוטטות כלכלית. העם הלבנוני לא יודע מהיכן להביא פרנסה, חשמל אין לו, תרופות אין לו, והוא חי מהיד אל הפה. במצב הנתון חסן נסראללה נותר אדיש ודואג למקורביו בלבד. העם הלבנוני עייף, הוא לא יכול לעמוד בעוד מלחמה, אין לו בתי חולים, ואין הגנה אזרחית. הוא סבור שנסראללה מעדיף להתחמק מפתרון המשבר הלבנוני בשם הסולידריות עם עזה. בעיקר הוא לא מצליח להבין למה עליו לשאת בתוצאות מלחמה, שיזם מנהיג חמאס יחיא סינוואר שמטרתה לחסל את הרשות הפלסטינית, ולהשתלט סופית על העם הפלסטיני כדי להגישה על מגש של כסף לאיראן.
אנחנו בישראל איננו עומדים לבד, יש שותפים לחרדותינו גם בטהרן הרחוקה. כמו בלבנון, גם שם העם האיראני נלקח כבן ערובה של משטר האייתולות, שזורעים פחד ואימה באמצעות הטרור של משמרות המהפכה. גם איראן נמצאת במשבר כלכלי חמור, רמת העוני שלה היא מהגבוהות בעולם, האבטלה שם גואה, והאינפלציה מעיקה על האזרח. מה שהמשטר מציע להם במקום פרנסה היא אותה סיסמה עבשה "מוות לאמריקה, מוות לישראל".
לא רק ישראל רחוקה מטהראן, גם עזה רחוקה באותה המידה. העם האיראני לא מבין למה עליו להקריב את חייו למען מטרה שהיא ערבית בעיקרה. האידאולוגיה הדתית הקיצונית של חמאס לא מדברת אל האיראנים, אשר יצאו בהתקוממות עממית אדירה לאחר הרצח של מהסא אמיני שלא התקינה את כסוי הראש שלה כראוי. גם העם האיראני אומר בקול צלול "מספיק – עייפנו": עייפנו מהשחיתות של המשטר, עייפנו מהניהול הכושל של המדינה, עייפנו מהסנקציות, עייפנו מכך שהמשטר חודר אל תוך חיינו הפרטיים, עייפנו מכך שלא נותנים לנו לרקוד, לשיר ולטייל בפארק שלובי ידיים עם בני/ות הזוג שלנו.
והנה, גם בישראל אנחנו אומרים אחד לשני, מי בקול רם ומי ובלחישה – "די, מספיק – עייפנו". הממשלה הנוכחית הכניסה אותנו לבור עמוק, אפל ושחור, שהפך את השאלה "מה יהיה?" לנושא העיקרי בשיח הציבורי. כמו האזרחים הלבנונים והאיראנים, גם האזרחים הישראלים התקוממו נגד השלטון. הם יצאו נגד כוונתו של נתניהו להפוך את ישראל ל"חצי דיקטטורה", מאותת בכך שהוא רוצה להשתלב באזור, להנציח את שלטונו בדיוק כמו הדיקטטורים במדינות השכנות.
אמנם נתניהו לא הצליח לדכא את המרד ונאלץ לסגת בעקבות לחץ ציבורי אדיר, אבל מי שכן הצליח לחסל את המחאה בישראל היה דווקא חמאס, בעידודה ובהכוונתה של איראן. המשטרים הדיקטטורים רואים בדמוקרטיה, בזכות להתארגן ולהפגין ביטוי של חולשה. אולם האמת היא הפוכה. רק חברה חזקה, מתפתחת, ומודרנית יכולה לקיים משטר דמוקרטי ולהכיל את הניגודים ואת הוויכוחים בתוכה. חשוב להבהיר שסינוואר, ח'אמנאי ונסראללה כפו על הישראלים, האיראנים והלבנונים מלחמה שאף אחד מהם לא רוצה בה.
ואם בהמתנה עסקינן, ייתכן מאוד שאחת הסיבות לכך שהתקיפה האיראנית מתמהמהת נובעת מהעובדה שגם בביירות וגם בטהראן האזרחים מהדהדים את אמרתו של הנשיא ביידן – "Don't". ממשלת ישראל גם היא מבינה היטב שהאזרחים בישראל אינם ששים למלחמת הכל בכל. זה התבטא בהכרזה ישראלית שאין לה כל שאיפה טריטוריאלית או אחרת בלבנון, והיא מעדיפה הסכם על פני מלחמה.
ייתכן שהעייפות של האזרחים, אי האמון בממשלותיהם והסלידה ממלחמה יביאו בסופו של דבר לפתרון בעזה ולהחזרת החטופים. אין ספק כי בשבועיים האחרונים הצלחנו להבין בדרך הקשה מהי עמדתם של האזרחים, מה באמת הם חושבים, ומהי מידת התמיכה הציבורית שההנהגות זוכות לה.
למרות שהיום האמון בין שני העמים הגיע לשפל המדרגה, ההבנה שהמשך השליטה על עם אחר ימשיך להכתיב את אורח חייהם של הישראלים, והם לא יגיעו לשלווה ולנחלה כל עוד הפלסטינים לא מוצאים את שלוותם ונחלתם, כבר מחלחלת לתודעתו של חלק נכבד מהציבור הישראלי. הפלסטינים יאלצו להיפרד מהמשיחיות הדתית קיצונית שלהם, והישראלים יאלצו להיפרד מהלאומנות הקיצונית והמשיחית שלהם, ולהגיע לעמק השווה על בסיס ערכים דמוקרטים וליבראליים, ובראשם עיקרון השוויון המוחלט.
תוצאות המאבק הזה בין המשולש טהראן – ביירות – תל אביב ייקבע גם את גורלם של הפלסטינים. האזרחים הפלסטינים, שההנהגה שלהם גרמה לאסון בקנה מידה היסטורי, נעדרים מהזירה הציבורית. מעודדים מכך שחמאס העלה את הנושא הפלסטיני על הבמה הבינלאומית, הם איבדו את הצפון ואת המצפון כשהם קשרו את גורלם למשטר האיראני המדכא את עמו, ולארגון שיעי עדתי האוחז את לבנון בגרונה. הפלסטינים אולי זכו לאהדה בדעת הקהל העולמית, אבל הם קשרו את גורלם למשטרים האפלים והדיקטטורים ביותר.
הביקורים של אבו מאזן אצל פוטין והתלות המוחלטת של סינוואר בח'אמנאי מעידים על חוסר ראייה היסטורי המאפיין את ההנהגות הפלסטיניות לדורותיהן. הפגנות התמיכה בפלסטינים ברחובות ניו יורק ולונדון, ההכרה במדינת פלסטין באוסלו ובמדריד והתביעה נגד ישראל בהאג, אין בהם כדי לפתור בעיה יסודית אחת: ההנהגה הפלסטינית מסוכסכת ומפולגת, והמאבק על השלטון בין שני חלקיה הביא לאסון הנורא שאנו עדים לו היום. אין מדינה בלי הנהגה, אין מדינה בלי כלכלה, ואין מדינה מתפקדת בלי דמוקרטיה ודאגה לאזרחיה.
במקביל, ישראל אינה פטורה מלחתור לפתרון של הסכסוך הלאומי עם העם הפלסטיני. עקב האכילס של המשטר האיראני הוא ללא ספק העם האיראני, עקב האכילס של חיזבאללה הוא העם הלבנוני, ועקב האכילס של ישראל הוא הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני. הניסיון ל"נהל" את הסכסוך הלאומי עם הפלסטינים, במקום לפתור אותו, הוביל את ממשלת ישראל להיות היד המאכילה של מפלצת החמאס, והסכסוך הזה הפך לדלת שדרכה פרץ המשטר האיראני בשם ההגנה על הפלסטינים אל תוך חיינו. הדרך היחידה למנוע 7 לאוקטובר נוסף ואת סיוט המלחמה הנוכחית, הוא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים.
למרות שהיום האמון בין שני העמים הגיע לשפל המדרגה, ההבנה שהמשך השליטה על עם אחר ימשיך להכתיב את אורח חייהם של הישראלים, והם לא יגיעו לשלווה ולנחלה כל עוד הפלסטינים לא מוצאים את שלוותם ונחלתם, כבר מחלחלת לתודעתו של חלק נכבד מהציבור הישראלי. הפלסטינים יאלצו להיפרד מהמשיחיות הדתית קיצונית שלהם, והישראלים יאלצו להיפרד מהלאומנות הקיצונית והמשיחית שלהם, ולהגיע לעמק השווה על בסיס ערכים דמוקרטים וליבראליים, ובראשם עיקרון השוויון המוחלט.
כתיבת תגובה