עמדת מפלגת דעם: הטבח ב-7 לאוקטובר – פשע נגד האנושות.

ב-7 באוקטובר, ארגון חמאס ביצע פשעים נגד האנושות, כאשר פגע באזרחים, ילדים, קשישים, נשים וגברים ביישובי עוטף עזה. המעשים של חמאס במשך אותו יום, הסתכמו עד כה ב-1,400 הרוגים, אלפי פצועים ו-200 חטופים. אבל, הפגיעה ארוכת הטווח של המעשים הללו, עלולה להיות קשה יותר. זו הייתה פגיעה לא רק בישראלים, אלא גם בפלסטינים ובכל מרקם חיים עתידי.

מפלגת דעם תומכת בזכותם של ישראלים ופלסטינים כאחד, לחיים של חופש וכבוד בארץ הזאת. דעם מתנגדת לשלטון הצבאי הישראלי על השטחים הפלסטינים שנכבשו בשנת 1967, ופעלה בעקביות – לעתים בתנאים קשים של בידוד – למען פתרון צודק, שיבטיח לפלסטינים זכויות שוות לאלו של הישראלים.

במקביל, תמיד שללה דעם את הקיצוניות האסלאמית שארגון חמאס מייצג. ראינו בדאגה את השתלטות חמאס על הזירה הפלסטינית ואת השיח ההרסני שהתפתח בתוכה. פעלנו וקיווינו שיקום כוח דמוקרטי פלסטיני, שיתנגד לאידאולוגיה הקיצונית, המבוססת על שנאה, ושוללת כל אפשרות של פתרון פוליטי ושלום בין שני העמים.

כל ממשלות ישראל העדיפו את חמאס כגורם המשפיע והשולט בעזה. למרות סבבי לחימה חוזרים ונשנים, וחרף ההבטחות של נתניהו ושאר המנהיגים הישראלים, ישראל פעלה באופן עקבי על מנת לתת לחמאס לגיטימציה. היא ראתה בו קבלן משנה יעיל, תוך התעלמות מהאידאולוגיה המסוכנת של הארגון, ומהטרור שהפעיל כלפי תושבי עזה.

את האסון הזה אפשר היה למנוע

בשנת 93, עם חתימת הסכם אוסלו, מפלגת דעם התנגדה להסכם, וטענה שהוא נעדר כל בסיס שיאפשר שלום בר קיימא בין ישראל לפלסטינים.[i] הרשות הפלסטינית, שהוקמה במסגרת הסכם אוסלו, התגלתה עד מהרה כגורם מושחת, שאינו מסוגל לספק לתושבי הגדה המערבית ועזה חלופה לשלטון הכיבוש הישראלי. הרשות הפלסטינית הסכימה להמשך ההתנחלויות ועוררה עליה, בצדק, את שנאת הרחוב הפלסטיני. ארגון חמאס ניצל את נקודות התורפה של הסכם אוסלו ושל הרשות הפלסטינית. הוא החל להפיץ את תורת הרעל שלו בקרב הפלסטינים, תוך שהוא מלווה אותה בפיצוץ אוטובוסים ומסע טרור נגד אזרחי ישראל. מציאות מדממת זו הזינה את הימין הישראלי וחזקה אותו. רצח יצחק רבין באוקטובר 1995, היה רגע מכונן בתולדות הסכסוך, שבו קבע הימין הקיצוני את מעמדו הדומיננטי בישראל.

בשנת 2005 ביצע אריאל שרון את תכנית ההתנתקות מעזה. התכנית לנסיגה חד צדדית, ללא הסכם עם הפלסטינים, היתה כמו מתנה לחמאס. מטרתו של שרון היתה לעזוב את עזה כדי לבסס את אחיזתה של ישראל בגדה המערבית, ולנטרל בכך כל מהלך מדיני, שיחייב נסיגה ופירוק התנחלויות.[ii] המדיניות שהתבססה על הפרדה בין הגדה לבין עזה ("עקרון הבידול") אומצה על ידי כל ממשלות ישראל מאז. היא היתה אמורה לייצר בטחון לישראלים, תוך השענות על סוג של הפסקת אש, הודנה, עם חמאס. כך הפך ארגון הטרור בעזה לשותף של ישראל בניהול הרצועה. גם סבבי לחימה חוזרים ונשנים עמו לא שינו את התפיסה שחמאס הוא שליט עזה ויש להשלים עם כך.

ב-7 באוקטובר 2023, קצרה ישראל את הפירות הבאושים של התפיסה השגויה וההרסנית הזו. עכשיו, אחרי 18 שנה, נסגר המעגל. ישראל נמצאת בנקודה שאין לה יותר ברירה, והיא צריכה להשתלט מחדש על עזה. ההתקפה הברברית של חמאס היתה מכה אסטרטגית, צבאית, חברתית ופוליטית, שזעזעה את ישראל, ושינתה אותה כליל.

הפלישה הקרקעית העתידית לעזה תיעשה במחיר בלתי נתפס לישראלים ולפלסטינים. מהצד הישראלי – מלחמה ארוכה ואכזרית, שעלולה להפוך לרב-זירתית, תגבה חיי צעירים רבים, תפגע בכלכלה ותשמיד משאבים שהיו יכולים להיות מופנים לרווחה ולפיתוח. מהצד הפלסטיני – אלפי קורבנות חפים מפשע, ומשבר הומניטרי חסר תקדים. כבר היום (18/10) יש ברצועת עזה יותר מחצי מיליון עקורים, הנמלטים לדרום הרצועה בתקווה להיחלץ מטווח האש.

הטרגדיה האנושית הזאת, תצרוב את התודעה של שני העמים לעוד שנים רבות. האחראים הישירים לכך הם חמאס וממשלת ישראל. כאמור, השארת ארגון חמאס, כריבון השולט בעזה לאחר ההתנתקות, הייתה אינטרס משותף של חמאס והימין הישראלי. למרות המציאות המדומיינת שבה עזה היתה כאילו מדינה עצמאית בהנהגת חמאס, בפועל הרצועה נותרה סגורה ומסוגרת ותלויה לחלוטין בישראל. אספקת חשמל ומים, הנפקת תעודות זהות, השקל כמטבע הרשמי, הכנסת מוצרי מזון ודלק – המפתח לכל תחומי החיים ברצועה נשאר בידי ישראל. כל ממשלות ישראל, בתמיכה של מדינות העולם, השתתפו ביצירת האשליה הזאת, שהתנפצה במופע האימים הבלתי נתפס של חמאס על אדמת ישראל.

 

היחסים הסימביוטיים בין ישראל לחמאס

בינואר 2006 זכה חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, הפך לראש ממשלת הרשות הפלסטינית בעזה. אלא שבמקום לפעול כמנהיג של ישות מדינית אחראית, השתמש ארגון חמאס במעמדו כדי להעצים את כוחו הצבאי[iii]. בחודש יוני 2006 חטפו חמושים של הארגון את גלעד שליט. ביוני 2007 בתוך המציאות הכאוטית שנוצרה בעקבות החטיפה, המצור הישראלי והלחץ הצבאי המתמשך, תקפו אנשי חמאס חמושים את פעילי ארגון פתח ברצועה, והשתלטו על כל המוסדות, תוך הפעלת אלימות אכזרית נגד מתנגדיהם.

חמאס התנגד להסכם אוסלו, דבר שלא מנע ממנו להשתתף בבחירות לפרלמנט הפלסטיני שהתקיימו על בסיס הסכם אוסלו. חמאס השתמש בהסכם אוסלו כפלטפורמה להשתלטות על רצועת עזה, ובאמצעותה, כך קיווה, בבוא היום, גם על העם הפלסטיני כולו.

בשנת 2011, בלחץ התנועה העממית בישראל, שדרשה את שחרורו של גלעד שליט, ממשלת ישראל נכנעה לבסוף והסכימה לעסקת החלפת שבויים. בתמורה להחזרת גלעד שליט שוחררו יותר מאלף אסירים, ביניהם יחיא סינוואר, שהפך למנהיג חמאס ברצועה, והוא המוציא לפועל של מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר.

כך נבנה הכוח של חמאס. מארגון שהחזיק בשנת 2007 מספר מוגבל של מרגמות עם טווח מקסימלי של 2 ק"מ, הפך חמאס לכח צבאי חזק, המצויד באלפי טילים, שיכולים להגיע לתל אביב וחיפה. תוך שהוא בונה בעזה עיר תת-קרקעית של מנהרות, מיצב את עצמו חמאס כנציג הרשמי והבלעדי של העם הפלסטיני בדומה לאש"ף בזמנו. מנהיגיו, היושבים בעיקר בחו"ל, מתקבלים כאורחים מכובדים בעולם הערבי וגם במדינות כמו רוסיה ואיראן. הרשות הפלסטינית שכשלה בניהול השטחים שקיבלה מישראל, והפכה למושחתת ומנותקת מהעם, התקשתה להתחרות בחמאס ולבסס את עליונותה.

האבסורד במדיניות של ישראל, שבמקום להבדיל בין התושבים להנהגה שהשתלטה עליהם, ולהתייחס אל חמאס כאל ארגון טרור ציני שמשתמש בפלסטינים בעזה כבני ערובה, ישראל אפשרה לחמאס לשלוט ברצועה ולהעצים את כוחו הצבאי.[iv]

המדיניות של חמאס התבססה על כך, שבכל מקרה של תקיפה צבאית ישראלית, האסון ההומניטרי שייווצר יעורר לחץ בעולם, יבודד את ישראל, יסיר את המצור מעל הרצועה, ויגביר את הלגיטימיות של חמאס. כך יוכל הארגון להמשיך לבזוז את כספי הסיוע ההומניטרי שנועד לסייע לתושבי הרצועה, ולהשתמש בו לייצור טילים.

כארגון פונדמנטליסטי, דטרמיניסטי, שאינו מכוון לפתרון מדיני, לא היתה לחמאס בעיה לקשור את גורל הפלסטינים במשטר האייתולות באיראן – משטר שאין לו שום קשר, לא דתי ולא לאומי, עם העם הפלסטיני. בשנת 2012 עזבו מנהיגי חמאס את דמשק, לאחר שגינו את הטבח שבצע משטר אסד בעם הסורי[v], שרובו משתייך לעדה הסונית, אליה משתייך גם רוב העם הפלסטיני. הניתוק הזה עלה לחמאס במשבר יחסים עם איראן, נותנת החסות ויד ימינו של המשטר הרצחני בדמשק. המשבר הסתיים בשנת 2022, בביקור של מנהיגי חמאס בדמשק, ובחידוש היחסים עם איראן.

יחסה של חמאס לישראל התבסס על ההנחה שהישראלים טיפשים. ראשית כי הם דמוקרטים, רעיון שאינו מקובל על האסלאם הקיצוני, הרואה בדמוקרטיה חולשה. ושנית, כי הם ליברלים, תופעה מגונה על פי אותה תפיסה, כי היא מקדשת צרכנות ומנותקת מרוחניות.

ואכן, בשם אותה "רוחניות" בצעו שליחי חמאס טבח ברברי באזרחים חסרי ישע. דוברי חמאס מתכחשים לטבח, וטוענים שהאזרחים שנהרגו, הם קורבנות של נוהל "חניבעל" שהפעילה ישראל כדי למנוע לקיחת שבויים. זאת למרות שכל מעשי הזוועה שבוצעו, מצולמים ומתועדים בהוראות המפורטות שקבלו כוחות "אל-נוכבה" שיצאו למלחמת ג'יהאד. העיתונות הערבית מתעלמת מהטבח, ומשתפת פעולה עם חמאס בשטיפת מוחם של מיליונים בעולם. אולם, את העובדות לא ניתן להסתיר. 1,300 גופות, בהן 500 גופות שנשרפו חיים על ידי הפורעים, עד שלא ניתן לזהותם. עדויות חיות וצילומים שמוכחים את הפשעים שביצעו שליחיו של חמאס.

בטווח הארוך, חמאס טעה בחישובים שלו. הנהגת הארגון העריכה הערכת יתר את תפקידה כקבלן משנה של ישראל. היא נכשלה בהבנה שבלי ישראל, אין לה כל קיום במרחב. אולי היא סמכה על כך שארגון חיזבאללה ואיראן יבואו לעזרתה, ויפתחו במלחמת גוג ומגוג נגד ישראל. תחושת הביטחון המופרזת של הנהגת חמאס הובילה אותה למסקנה, שבאמצעות פגיעה אסטרטגית בישראל, היא תהפוך מקבלן משנה לכוח עצמאי. היא לא לקחה בחשבון, שפעולה מסוג זה, לא תשאיר לישראל ברירה אלא לחסל את הארגון.

 

האמריקאים והמחאה תופסים פיקוד

מתקפת חמאס מצאה את ישראל בעיצומו של מאבק קיומי על דמותה – האם היא תהיה מדינה דמוקרטית ליברלית, או דיקטטורה בהתהוות. תנועת מחאה חסרת תקדים בממדיה, התייצבה מול קואליציה מסוכנת של ימין פשיסטי משיחי, כולל מנהיגי דת חשוכים ופוליטיקאים תאבי שלטון ומושחתים. בעוד שאנו ראינו בתנועת המחאה מקור לתקווה ופתח לתיקון המדיניות השגויה והכוחנית של ישראל, איסמעיל הנייה והנהגת חמאס ראו בה חולשה שניתן לנצלה.

הצבא הישראלי נשען על טכנולוגיה ומודיעין מחד, ועל עוצמה אווירית שנסמכת על המקצועיות והמוטיבציה של הטייסים. השחיקה במוטיבציה של טייסי חיל האוויר, שנגרמה בשל המחטף הדיקטטורי שניסתה לבצע הממשלה, נראתה להנהגת חמאס כהזדמנות פז. בנוסף, המודיעין של חמאס הצליח לאסוף מידע על ישראל ולהסתיר ממנה את תכניותיו. אנשיו ידעו בדיוק איך להגיע לחדר המבצעים של גזרת עזה באמצעות מפה מדויקת שהייתה ברשותם.[vi] אנשי חמאס ידעו כל מה שניתן לדעת על ישובי העוטף ועל שדרות ונתיבות. כל קבוצה של אנשי חמאס שחדרה לישראל, ידעה בדיוק לאן היא הולכת ומה היא עושה.

הצבא הישראלי הוכה בהלם והתקשה לתפקד במשך 48 שעות. מי שהציל את התושבים היו המשטרה ומשמר הגבול, ואזרחים שיצאו בעצמם לשדה הקטל כדי לחלץ את קרוביהם. הציבור הישראלי נתקף חרדה עמוקה, עקב אזלת היד של הצבא וההנהגה המדינית.

אל תוך הריק השלטוני הזה נכנס הממשל האמריקאי, שפעל כדי למנוע כל אפשרות שישראל תתמוטט. הנאום הצ'רצ'יליאני של הנשיא האמריקאי ביידן, הראה איך צריכה להראות מנהיגות במקום שבו אין הנהגה. הוא הביע תמיכה בלתי מותנית בישראל, והזהיר את מי שרוצה לנצל את המצב, שעדיף לו להזהר – DON'T היתה המילה עליה חזר פעמיים. ביידן הכריז שחמאס מהווה איום קיומי על העם הישראלי, ובכך הבהיר שמלחמת ההגנה של ישראל מוצדקת.

מרגע היבחרו של ביידן, אנחנו טענו, למרות הביקורת שהוטחה נגדנו, שהוא הגורם היחיד בעולם שעומד נגד הדיקטטורות והפשיזם[vii]. גם הפעם ביידן הבין שעליו להתערב, משום שהתמוטטות ישראל היתה הופכת לאיום על הדמוקרטיה בעולם, ועל הביטחון הלאומי של האמריקאים עצמם. ניצחון של חמאס הוא ניצחון של הציר של איראן, בעלת הברית של פוטין, ובכך מאיים גם על אוקראינה.

הימין הישראלי ניהל עם פוטין פלירט, וסרב לתמוך בביידן במלחמה הבלתי מתפשרת למען אוקראינה. ההתקפה של חמאס חשפה שיש היום שני מחנות הנצבים זה מול זה, חזית מול חזית: ארה”ב, אירופה, אוקראינה וישראל בחזית אחת, מול רוסיה, איראן, סוריה ואולי גם סין בחזית השנייה. שליחת הצי השישי לים התיכון ופרישת המטריה האמריקאית, נועדה להציל את ישראל. היא החזירה לישראלים את הביטחון, ולראשונה נוצר בישראל קונצנזוס סביב מנהיגותו האמיצה של ביידן.

מאז 2011, מפלגת דעם עקבה מקרוב אחר אירועי האביב הערבי בסוריה. אביב שהפך לחורף אכזרי. רוסיה ואיראן נחלצו לעזרתו של אסד, וסייעו לו לטבוח בעם הסורי, דבר שיצר גל עצום של פליטים, שהגיעו בחלקם הגדול לאירופה. כאשר פוטין פלש לאוקראינה, תמכנו באוקראינה ללא סייג, כמי שמגינה על הדמוקרטיה מול הדיקטטורה. גם חיסול חמאס, מבחינת ממשל ביידן, הוא הכרחי מול ציר הרשע של רוסיה, איראן וגרורותיהן באזור. ביידן הכריז על תמיכתו בישראל, כי הדמוקרטיה הזאת חשובה, לא רק לישראלים אלא גם לפלסטינים ולאפשרות שהאביב הערבי יחזור. הכוחות שצמחו באביב הערבי לא יוכלו להתחזק ולשנות את פני המזרח התיכון, כל עוד הוא נשלט על ידי דיקטטורות פונדמנטליסטיות או מלוכניות. בארה"ב עצמה, מתנהלת עד היום, מלחמה על נשמתה של הדמוקרטיה. מחנה טראמפ, הנתמך ע"י פוטין ומגלה אהדה לחיזבאללה, הוא סכנה לעם האמריקאי ולאנושות.

צעירים רבים בעולם הערבי, ביניהם אינטלקטואלים בולטים, עדיין שופטים את המציאות על פי הפרדיגמה הישנה: רוסיה = בריה"מ – היא לצדנו; ארה"ב = אימפריאליזם תוקפני – היא אויב העמים. תפישה זו מכתיבה גם את יחסם האוהד לחמאס וחיזבאללה, והגדרת ארגונים אלה כלוחמי חופש. רבים מתומכי תנועת FREE PALESTINE נופלים למלכודת הזאת[viii]. הגורל של העמים האוקראיני והסורי הוא עדות לשקר הגדול שבבסיס אותה תפישה. כאשר ישראל מקבלת היום את הנהגת ארה"ב, היא נפרדת למעשה מהקו שהוביל נתניהו, שקשר אותה לציר של הדיקטטורות.

 

תפקיד מכריע לארגוני המחאה

הגורם השני שהציל את המצב בישראל, היה תנועת המחאה, שמאז ה-7 באוקטובר מובילה את קמפיין הסיוע האדיר בעורף. כבר מתחילתה הבינה המחאה, שביידן הוא בעל ברית שאפשר לסמוך עליו, ולכן גם פרשה את הדגל האמריקאי בקפלן. הנהגת התנועה דרשה מביידן שלא ייפגש עם נתניהו. עכשיו הפכה תנועת המחאה לעמוד השדרה שמחזיק את החברה הישראלית. זה חשוב מאוד, כי הברית בין ישראל וארה”ב התערערה לחלוטין בתקופתו של נתניהו, שבה התנהגה ישראל כגורם עצמאי, עוין לברית המדינות הדמוקרטיות.

כשהחלטנו לתמוך בתנועת המחאה, עשינו זאת בגלל שזו היתה תנועה, שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה והשוויון. הדומיננטיות של הדגל הישראלי בהפגנות המחאה היתה לדעתנו בעייתית, כי מנעה יצירת מכנה משותף עם החברה הערבית. יחד עם זאת, הבנו כי במהותה זו תנועה דמוקרטית שאינה קיימת בעולם הערבי.[ix]

ביידן אינו תומך בישראל כי הוא ציוני. חיסול חמאס הוא אינטרס של כל הציר הדמוקרטי, כולל אירופה וישראל. הגישה של ישראל היתה בעבר, שביידן לא מבין מה הוא עושה. אנחנו הישראלים לוליינים היודעים להלך על חבל דק, ואנחנו נצליח לאלף את חמאס ולנצל לטובתנו את כל הצדדים. אין לנו על מי להסתמך אלא על עצמנו. המלחמה שפתח חמאס ב-7 באוקטובר שמה קץ גם לגישה הזאת.

 

עמדת דעם – להפטר מהימין הפשיסטי הישראלי, וגם מחמאס שאתו הוא שיתף פעולה

מי שרואה את המתחולל בעזה היום ואומר שזוהי טרגדיה אנושית – צודק. מיליון עזתיים הושלכו לרחובות, ונאלצים להתפנות לדרום הרצועה. כלל לא ברור מה יהיה גורלם של נשים, ילדים וזקנים חסרי ישע. אנו מתנגדים לקולות הקיצוניים בישראל שדורשים נקמה, ומזהים את חמאס עם העם הפלסטיני. אנחנו קוראים לפעול ככל הניתן למנוע פגיעה באזרחים, ולהבטיח מסדרונות הומניטריים שיאפשרו לכוחות האו"ם ואחרים להגן על חייהם ושלומם של תושבי עזה.

השאלה הגדולה היא האם ישראל יכולה בכלל לחסל את חמאס, לאור מצבה הפוליטי הנוכחי, והמכה המורלית שספגה? שאלה זו עדיין לא הוכרעה. שאלה אסטרטגית נוספת, שתעלה ברגע שישראל תשלים את המהלך הצבאי, מיהו הגורם שיכול להחליף את חמאס ולשלוט בעזה? מנגד עומדים הפלסטינים ותומכיהם, שצריכים לשאול את עצמם ביושר, האם הם בעד ניצחון חמאס על ישראל? האם הם מוכנים לחיות במדינה בעלת משטר פונדמנטליסטי דוגמת איראן, לבנון, או עיראק?

אנחנו רוצים שחמאס יובס, אבל לא מאמינים שהניצחון יושג בהנהגתו של נתניהו וחבורת המתנחלים הפשיסטים שאיבדו, לשמחתנו, כל תמיכה ציבורית. בישראל תצטרך לקום ממשלה המונהגת על ידי גורמים מתנועת המחאה, שהגדירה את הפרמטרים של מדינה דמוקרטית. ראשי המחאה ותומכיהם, עסוקים יומם ולילה בסיוע לאזרחים, וממלאים את הווקום שיצר אי תפקודה של הממשלה, והם אומרים לנתניהו: אם ננצח במלחמה, זה יהיה למרות הנהגתך ולא הודות לה.

מיד עם סיום הלחימה בעזה, ייפתח בתוך ישראל מאבק גורלי לסילוק נתניהו ואנשיו מהשלטון. אנחנו מתכוננים לרגע, וננסה לסייע ולקדם את המאבק הזה בכל כוחנו. ניצחון תנועת המחאה הדמוקרטית על הכוחות הפשיסטיים בישראל, יפתח שלב חדש גם ביחסים בין ערבים ליהודים. הזירה הפלסטינית ללא חמאס תשתנה באופן מהותי. בשני העשורים האחרונים הצליח חמאס למנוע כל שיח חופשי. כל דעה ליברלית הושתקה. כל שיתוף פעולה עם ישראלים הוגדר כנורמליזציה. אם נצליח לסלק את חמאס, ואת הימין הפשיסטי בישראל, ייפתחו כל האפשרויות לבחינה של שלום משותף. לכן זו מערכה גורלית בשתי החזיתות.

חשוב לציין כי רבים מתושבי עוטף עזה, אלה שנהרגו או נחטפו, תמכו בהסדר פוליטי עם הפלסטינים כולל עם חמאס. המחשבה שאפשר להשיג שלום על בסיס מצור והפרדה, ולהשלים עם קיומו של משטר טרור, במרחק קילומטרים ספורים מביתך, התפוגגה ב-7 באוקטובר. הקונספציה של שתי מדינות, שבאחת מהן שולט משטר "בלי בג"ץ ובלי בצלם", מתוך הנחה שזה "מתאים למנטליות" של הפלסטינים, גם היא התמוטטה באסון הנורא[x]. אנחנו חייבים להכיר בזה שעזה וגם הגדה המערבית, קשורות לישראל, גיאוגרפית וכלכלית. אנו חיים כבר שנים במציאות של מדינה אחת, בה שורר משטר אפרטהייד של אפליה לאומית בין ישראלים ופלסטינים. עד שלא נהיה מוכנים לחיות בשוויון עם הפלסטינים, במדינה דמוקרטית אחת במרחב הגיאוגרפי שבין נהר הירדן לים, סכסוך הדמים הנוראי הזה לא ייפתר.

[i] ראה עמדת דעם משנת 1999 בכותרת "השאלה הפלסטינים והאלטרנטיבה הסוציאליסטית"

[ii]  ראו מאמרו אל אסף אדיב על המשמעות הכלכלית ההרסנית של ההתנתקות החד צדדית מעזה https://www.challenge-mag.com/gaza-cannot-survive-sharon-style-disengagement/  

[iii] מאמר על הסטירות בפניהן עומד ארגון חמאס אחרי זכייתו בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006 https://www.challenge-mag.com/hamas-encounters-reality/

[iv]  ראו מאמר משנת 2016 המגדיר את עזה כתפוח לוהט העומד בפני פיצוץ https://heb.daam.org.il/%d7%a2%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%97-%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%98/

[v] על המשמעות של הפיכת המהפכה בסוריה לעימות עדתי בין שיעים וסונים ראו כאן

ראו גם מאמר על הניתוק של קשרי החמאס עם משטר אסד ובני בריתו האירנים עקב האביב הערבי בשנת 2012 ואז החזרה לשיתוף פעולה בין הצדדים בשנת 2022 https://www.regthink.org/hamas-between-the-hammer-and-the-anvil/

  [vi] ראו מאמרם של רונן ברגמן ופטריק קינגסלי בניו יורק טיימס – https://nyti.ms/3Q3LypG

[vii] ראו דו"ח פוליטי על המצב מאפריל 2022 שמתאר את המדיניות העקבית של ביידן מול האיום על הדמוקרטיה בעולם ובעיקר באוקראינה

[viii]  ראו לדוגמא את מאמרו של דויד הירסט עורך מידל איסט איי ב9.10.23 המגדיר את המתקפה של חמאס כאירוע היסטורי שממחיש כי ההתנגדות המהפכנית לישראל היא הדרך הנכונה במאבק בכיבוש. https://www.middleeasteye.net/opinion/israel-palestine-war-gaza-israel-tables-turned-gaolers

[ix]  ראו מאמרו של יעקב בן אפרת על תנועת המחאה וביידן https://heb.daam.org.il/%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%94-%d7%95%d7%91%d7%99%d7%99%d7%93%d7%9f/

[x]  ראו מאמרו של יעקב בן אפרת ממאי 2023 על קריסת הקונצפציה של ההתנתקות מהפלסטינים https://heb.daam.org.il/%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%aa/