החזרה לאוסלו

"מי שכובש שטח אחראי על הצרכים של האוכלוסייה בו. ככה זה" – זהו הציטוט המופיע לצד תמונתה של העיתונאית עמנואל אלבז – פלפס במודעת פרסומת לאתר "רלוונט". מדוע עמנואל פלפס טרחה להסביר את המובן מאליו? כי ישראל המציאה בעבור עצמה פטנט בינלאומי: ניתן לכבוש שטח, לשלוט בו ביטחונית, אבל להתנער לחלוטין מאחריות לצרכי האוכלוסייה האזרחית הכבושה.

אמנם הפטנט אינו קל לביצוע, אבל עם קצת יצירתיות וחוצפה ניתן בהחלט להפוך לכובש ואינו נראה. מובן שלשם כך צריך למצוא שותף המוכן להסתנוור משילוב מקורי של חנופה, הבטחות שווא ואיומים. זה מה שקרה בשנת 1993, כאשר רב אלוף בדימוס יצחק רבין פגש את היו"ר המיתולוגי של העם הפלסטיני יאסר ערפאת. רבין שכנע את ערפאת לחתום על הסכמי אוסלו בעזרת הבטחה בלתי כתובה שבבוא היום הפלסטינים יקבלו מדינה. כך התחילה סאגת הדמים שהגיעה לשיאה ב- 7 לאוקטובר 2024.

הדבר הנורא ביותר בהסכמי אוסלו היה שהם זיהמו את המילה שלום. אמנם רבין, פרס וערפאת קיבלו את פרס נובל לשלום, אך היה זה עבור הסכם שיצר מציאות שלא ענתה על  מאווייהם של הפלסטינים ושל הישראלים כאחד. למעשה, הסכמי אוסלו היו הקרקע הפורייה שעליה צמח צמד התאומים שלמדנו להכיר: הימין הקיצוני בדמותו של נתניהו והמתנחלים, וחמאס שהתנגד לאוסלו מהסיבות ההפוכות. הימין הישראלי רוצה את ארץ ישראל השלמה, וחמאס את פלסטין מהים עד הנהר. כך, מזה שלושים שנה השתלטו קיצונים על הפוליטיקה הפנים ישראלית והפנים פלסטינית. המילה "כיבוש" נעלמה מהלקסיקון הישראלי, וישראל נעלמה מהלקסיקון הפלסטיני. ישראלים ופלסטינים הפסיקו את השיח ביניהם, כאשר כל צד מאשים את משנהו בקיצוניות לאומנית.

אמנם השמאל הישראלי המציא את הפטנט של אוסלו, אך למרות שהימין הישראלי התנגד לו בחריפות, הוא עשה הכול על מנת לקיימו כשהוא מבין את יתרונותיו. השמאל הישראלי תמך בכל מאודו בנסיגה החד צדדית מעזה שהגה אריאל שרון, והימין הישראלי התנגד לה בחריפות, אבל לאחר שחמאס גירש את הרשות הפלסטינית מעזה הימין התאהב גם הפעם בסידור החדש: קיומן של שתי ישויות נפרדות, מפולגות ונאבקות זו בזו, הוריד מבחינתו כל סכנה עתידית של הסדר מדיני.

גם השמאל הישראלי התאקלם עם המצב החדש, וכאשר הימין של ביבי הביא את "השלום האזורי" עם מדינות המפרץ, היה זה השמאל שהתלהב ממנו למרות שהוא בא על חשבון פתרון מדיני עם הפלסטינים. הדברים הגיעו לידי כך ששמאל וימין התאחדו ב"ממשלת השנוי" ששרדה שנה אחת בלבד. מה שאפיין אותה היתה הסכמה הדדית לוותר מראש על כל הסכמה "אידאולוגית", שהיא מילה מכובסת לנושא הפלסטיני. כך הם חשבו להיאבק בנתניהו, בלי תכנית מדינית ובלי אידאולוגיה.

 

_{^{מחובתי לעשות גילוי נאות – למעט בנושא ההפיכה המשטרית, בכל הצמתים ההיסטוריים עמדה מפלגת דעם  בקצה ההפוך לשמאל הישראלי: התנגדנו בחריפות להסכמי אוסלו ב- 1993, התנגדנו גם לתוכנית ההתנתקות מעזה ב- 2005, ואנו מתנגדים בחריפות לתוכנית האמריקאית – ישראלית להסכמי אוסלו משודרגים. כל ההסכמים הללו רק חיזקו את הימין, ומחקו את השמאל מהמפה הפוליטית – ראה גורלן של מפלגות העבודה ומרצ.}}

עוד מי שעשו הכול על מנת לקיים את הסכמי אוסלו היו הפלסטינים עצמם, שבלי הסכמתם לא היתה כל היתכנות לקיומם. כך בלע אבו מאזן את פגעי הבניה בהתנחלויות, את גדר ההפרדה, את המחסומים, את "נערי הגבעות", את הנישול מדרום הר חברון ואת הפגיעה הקשה בזכויות האדם והאזרח של הפלסטינים. אבו מאזן חזר והצהיר שהתיאום הבטחוני עם ישראל הוא קדוש. במהרה הוא הפך לדיקטטור מושחת המנותק מעמו שדואג בעיקר למנעמי השלטון של מקורביו.

גם חמאס קיבל את ההסדר, אבל דרש תנאים מיוחדים המתאימים למעמדו. בעוד שישראל שלטה ללא מיצרים בגדה המערבית, ההתנתקות מעזה והתאיינות של נוכחות ישראלית בה, יצרה מצב מיוחד שבו חמאס הפך לשליט הבלעדי והכל יכול תחת הכיבוש הישראלי. לא רק שעזה לא התנתקה מישראל, אלא שישראל הפכה תלויה לגמרי בחמאס. היא נעתרה לכל דרישותיו, החל ממזוודות הכסף הקטרי, דרך קשרים הדוקים עם איראן, ועד בניית רשת מנהרות מפוארת, הפיכת אונר"א לזרוע ביצועית שלו, הפיכת בתי הספר לחממות של שטיפת מוח אסלאמית, וכל בית חולים למפקדה צבאית. הישראלים התמכרו לאוסלו עד כדי כך, שמפקדי התצפיתניות בגבול עזה התייחסו לאזהרותיהן על הכנות חמאס לפלישה בזלזול מוחלט והתעלמו מהן.

אחרי ה- 7 באוקטובר, כשישראל מדממת ודואבת על גורל הנרצחים, החטופים והמפונים, כשעזה הפכה לעיי חרבות עם אלפי אנשים נשים וטף הרוגים ופצועים נוכח משבר הומניטרי רב ממדים שממשיך ברגע זה, שני הצדדים, השמאל הישראלי וחמאס, רוצים להמשיך לקיים את אותו ההסדר שהוביל לאסון. שורה ארוכה של אלופים בדימוס, המדבררים את תנועת המחאה הישראלית, אומרים בפה מלא שצריך להפסיק את המלחמה. האלוף ישראל זיו אמר בראיון לערוץ 12 את מה ששר הביטחון גלנט ובני גנץ עוד לא העזו לומר במפורש, "כנראה שמי שישלוט בעזה זו איזו שהיא קואליציה, שלצערנו חמאס יהיה חלק ממנה".

זוהי למעשה ההצעה המקופלת בדברי התוכחה של שר הביטחון גלנט כלפי נתניהו. גלנט הביע התנגדות גורפת להקמת ממשל צבאי ישראלי בעזה, שאותו הוא רואה כאסון לאומי. החלופה שהוא מציע: "היום שאחרי חמאס יושג רק על ידי שליטה של גורמים פלסטינים בליווי בינלאומי שיהוו חלופה לחמאס". הבעיה שכל גורם פלסטיני שייקח אחראיות על עזה יזדקק להסכמת חמאס, כפי שתיאר זאת האלוף ישראל זיו.

הנוסחה הזאת מגובה ע"י ממשל ביידן, הרואה בה את פתרון הקסם לכל מכאוביה של ישראל – שחרור כל החטופים, נורמליזציה עם סעודיה, הסכם עם חיזבאללה בלבנון, הבנות עם איראן לגבי הגרעין, והסדרת נתיבי השיט בים האדום. נראה שהתפיסה האמריקאית גורסת, שמי שחי במזה"ת חייב להשלים עם המשטרים האוטוקרטים הקיימים בו, כשאין בנמצא ולו משטר דמוקרטי אחד, וכל מה שנותר הוא לנסות להכיל את האסלאם הקיצוני בגרסה האיראנית או הסעודית. זוהי תמצית המדיניות האמריקאית לא רק במזה"ת. על פי הדגם הזה גם זלנסקי ייאלץ להשלים עם הכיבוש הרוסי של אוקראינה, כי ארה"ב לא מחפשת מלחמות, ומוכנה ללכת רחוק מאוד כדי למנוע אותן.

וכך אנו מוצאים את עצמנו בפתחו של אוסלו "משודרג" המבוסס על רשות פלסטינית משודרגת ועם חמאס "מורתע" כביכול, ועלינו לבחור בין ממשל צבאי ישראלי לבין אותו פתרון הקסם המחזיר אותנו אל המציאות של ה- 6 באוקטובר. האמת היא, שאין לאמריקאים או לצבא הישראלי ונציגיו בממשלה, כל חלופה ריאלית לממשל הצבאי. ומאחר ו"מי שכובש שטח אחראי על הצרכים של האוכלוסייה בו", כפי שאמרה בצדק עמנואל אלבז – פלפס, לא תהיה לישראל ברירה אלא לכונן ממשל צבאי כחלופה ריאלית יחידה לשלטון החמאס.

מחובתי לעשות גילוי נאות – למעט בנושא ההפיכה המשטרית, בכל הצמתים ההיסטוריים עמדה מפלגת דעם  בקצה ההפוך לשמאל הישראלי: התנגדנו בחריפות להסכמי אוסלו ב- 1993, התנגדנו גם לתוכנית ההתנתקות מעזה ב- 2005, ואנו מתנגדים בחריפות לתוכנית האמריקאית – ישראלית להסכמי אוסלו משודרגים. כל ההסכמים הללו רק חיזקו את הימין, ומחקו את השמאל מהמפה הפוליטית – ראה גורלן של מפלגות העבודה ומרצ.

כל אחת מהתוכניות האלה נועדו להנציח את השליטה הישראלית על העם הפלסטיני, ורק הגבירו את העוינות בין שני העמים. ב- 1993 הוחמצה ההזדמנות להקים מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל, ב- 2005 שוב הוחמצה הזדמנות להגיע להסדר עם הפלסטינים על הנסיגה מעזה, ועכשיו פועל השמאל להקים מחדש את מפלצת הסכם אוסלו המשודרג כדי להיפרד מהפלסטינים בכל מחיר מבלי להתחשב כלל בגורלם.

ה- 7 לאוקטובר חייב להפוך ללקח. העולם מאס בכיבוש, חמאס ועבאס אינם פרטנרים לשלום, ורק חתירה אמתית לדו קיום בשלום על בסיס שוויוני עם הפלסטינים יבטיח את קיומנו ואת קיומם על אותו חבל ארץ. האינטרס הישראלי הוא לעודד את צמיחתה של תנועה פלסטינית דמוקרטית, והאינטרס הפלסטיני מחייב דו שיח ושיתוף פעולה עם כוחות דמוקרטים וליברליים ישראלים. למרבה הצער, קיומו של ממשל צבאי בעזה ימחיש בפני הישראלים שאין קיצורי דרך ואין כיבוש עם קבלנות משנה. הדרך היחידה להתקיים כאן היא על בסיס שוויון לאומי ואזרחי בין שני העמים. רק על בסיס הבנה כזאת ניתן להגיע להסדר מדיני שיבטיח את עתידם של הישראלים והפלסטינים כאחד.