גורל ציר פילדלפי יקבע את גורל היום שאחרי

ב-2 לספטמבר ערך נתניהו מסיבת עיתונאים, אירוע נדיר מבחינתו.  מול מפה מוגדלת של רצועת עזה, הוא הצביע על קו הגבול בין עזה למצרים וקבע באופן נחרץ: ציר פילדלפי יישאר בידי ישראל בכל הסכם שייחתם על עסקת החטופים. ההוצאה להורג של ששת החטופים ע"י חמאס היתה מעבר למה שהצבור הישראלי יכול לשאת. ההפגנות סערו, הדם רתח, וביבי הואשם על ידי רבים – דם החטופים על ראשך. תשובתו של נתניהו לא איחרה לבוא. הוא התייצב ופרס בצורה עקיפה את עמדתו על "היום שאחרי". מתחילת המלחמה יצאו כל דוברי ומדבררי הצבא באולפנים בביקורת נוקבת על נתניהו המסרב לטענתם להציג את תכניתו ל"יום שאחרי". כך, לטענתם, הוא מבזבז את הישגי המלחמה.

תשובתו של נתניהו הייתה עקבית. לאחר שנביס את חמאס וניטול ממנו את יכולותיו הצבאיות – נתפנה לדון ביום שאחרי. לעומתו, עמדתו של הצבא ומומחים רבים הייתה הפוכה: כוח ערבי, אמירתי, או רשות פלסטינית משופרת ייקחו את האחריות השלטונית על עזה במקום חמאס.

ובכן, מסיבת העיתונאים פתרה את החידה. להערכתו של נתניהו, השלב שבו חמאס איבד את כוחו הצבאי הסתיים עם הכרעתם של הגדודים האחרונים ברפיח. לטענתו, "עד עכשיו מוקד המאמץ מול חמאס היה צבאי, עכשיו מוקד המאמץ יהיה שלילת היכולות השלטוניות של ארגון הטרור. יהיה שינוי בחלוקת המזון והסיוע ההומניטרי."

במאמר ראשי שפרסם "כלכליסט" ב- 4 לספטמבר כותב יובל שדה: "אמנם ראש הממשלה לא אמר את הדברים במפורש, אך מבין השורות ניתן היה להבין את העמדה הרשמית החדשה של ישראל: שליטה מלאה על כל גבולות רצועת עזה, ושלילה מוחלטת של הפסקת המלחמה בתוכה." כדי לבסס את הערכתו מוסיף יובל שדה:" בשבוע שעבר גם נולד תפקיד חדש בצה"ל, כאשר דובר צה"ל הודיע כי אלעד גורן ימונה לראש המאמץ ההומניטרי־אזרחי ברצועת עזה ביחידת מתפ״ש [מתאם פעולות הממשלה בשטחים] ויועלה לדרגת תת־אלוף".

התשובה לשאלה המעניינת – למה נתניהו, שיודע לדבר ברהיטות "לא אומר את הדברים במפורש", היא פשוטה. החזרת הכבוש הישראלי הישיר על עזה והקמת ממשל צבאי הוא למעשה חלום הבלהות של רוב רובה של החברה הישראלית, למעט הימין המשיחי והסהרורי. בשם הצבא, שר הביטחון גלנט מתנגד בחריפות לשליטה ישירה של ישראל על עזה. גם על כך כותב יובל שדה: "כבר לפני ארבעה חודשים הזהיר בנאום פומבי שר הביטחון יואב גלנט ממציאות של שלטון צבאי ברצועה וקרא להקים אלטרנטיבה שלטונית בדמות שליטה פלסטינית בליווי כוחות בינלאומיים. לפי גלנט בהיעדר חלופה שלטונית יוותרו רק שתי אפשרויות גרועות – שלטון חמאס בעזה או שלטון צבאי ישראלי."

הבעיה של גלנט היא שבמשך ארבעה חודשים ויותר לא נמצאה ולא תימצא "אלטרנטיבה שלטונית בדמות שליטה פלסטינית בליווי כוחות בינלאומיים". זאת מסיבה פשוטה – הרשות הפלסטינית איבדה את שליטתה בגדה המערבית, גורשה מעזה לפני 17 שנים, ואין לשום כוח ערבי רצון להיכנס לאותו הבוץ שישראל יצרה במו ידיה.

התשובה לשאלה המעניינת – למה נתניהו, שיודע לדבר ברהיטות "לא אומר את הדברים במפורש", היא פשוטה. החזרת הכבוש הישראלי הישיר על עזה והקמת ממשל צבאי הוא למעשה חלום הבלהות של רוב רובה של החברה הישראלית.

לכן, סביב הוויכוח על עסקת החטופים נגלית במלואה המשמעות האסטרטגית של העסקה. אם ההישארות על ציר פילדלפי משמעותה החזרת הכיבוש הישראלי הישיר וכינון ממשל צבאי בעזה כדי לשלול מחמאס את היכולות השלטוניות, כפי שגורס נתניהו, אזי פירושה המעשי של נטישת פילדלפי הוא קבלת חמאס ככוח השולט בעזה. זוהי גם הפלוגתא המונעת את עסקת החטופים.

עמדת חמאס ברורה. הוא דורש נסיגה ישראלית מכל רצועת עזה כשהוא נשען על הפילוג היצרי הקשה בין הצבא לממשלה. נקודת המוצא של חמאס לטבח ה- 7 לאוקטובר הייתה הבנתו, שאין לישראל כל חלופה שלטונית בעזה, ושלכן ישראל הכילה את הסבבים הבלתי פוסקים של מלחמה וירי על ישובים ישראלים, כולל תל אביב. זאת מהותה של הקונספציה הכושלת שקדמה ל-7 לאוקטובר – מאחר ואין לנו חלופה לחמאס, כל מה שנותר לנו הוא לנסות לקנות אותו בכסף ולפייסו. לכן גם כשהתצפיתניות ראו במו עיניהן והזהירו "הנה הם באים עלינו", כל מי שטיפחו את האשליה שהתנתקנו מעזה ולעולם לא נחזור אליה, פשוט סרבו להאמין. זה כולל את כל הפוליטיקאים ואת כל אנשי הצבא.

אין זה מונע היום מחלק גדול בציבור, ובעיקר בצבא, להמשיך לזרות חול בעיניים, ולספר לנו ולעצמם על כוח רב לאומי דמיוני שייכנס לעזה במקומנו, ושתמיד נוכל לחזור לפילדלפי. כלומר, נצא רק ל- 40 יום, נשחרר את החטופים, ואז נחזור. התפיסה הזאת קשורה לתקווה שסינוואר הוא אידיוט, ושהאמריקאים לא באמת מתכוונים למה שהם חוזרים ואומרים – שהמלחמה הזאת חייבת להיגמר, ושהפסקת האש תוביל לסיום המלחמה.

נתניהו העמיד את הברירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים: או חמאס או ישראל. זה מחייב את הישראלים כולם להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות ולהפסיק לחפש אשמים. מזה 30 שנה החברה הישראלית כולה סיפרה לעצמה סיפורים שרק היא האמינה בהם: שבאוסלו עשינו שלום, שמה שקורה בגדה המערבית ובעזה זה לא מעניינינו, שהפלסטינים אינם רלבנטיים, שהסכסוך לא ניתן לפתרון, שהשלום האזורי עם מדינות המפרץ מוכיח ששלום בלי הפלסטיניים אפשרי, שהשלום הכלכלי הוא הפתרון, ושאנחנו יודעים לנהל את הסכסוך.

הטבח ב- 7 לאוקטובר שם קץ לכל האשליות הללו. אנחנו והפלסטינים משלמים מחיר דמים כבד על כך שהעברנו את האחראיות לגורלם לפת"ח בגדה המערבית ולחמאס בעזה. הגענו לרגע האמת, והברירות קשות: או שלטון חמאס שמשתמע מעמדת הצבא, או כיבוש לזמן בלתי ידוע כפי שהציג נתניהו.

קיימת ברירה שלישית שהחברה הישראלית מסרבת לדון בה, והיא להגיע להסדר מדיני עם הפלסטינים. לא הסדר שבנוי על בסיס של כיבוש ב"קבלנות משנה" כפי שמציע יאיר גולן – שליטה ביטחונית ישראלית ושליטה אזרחית פלסטינית. זוהי הנוסחה שהביאה עלינו את ה-7 באוקטובר. הפתרון של כיבוש בקבלנות משנה נגמר.

כמה פעמים צריך לחזור ולומר שיש רק פתרון אמיתי אחד והוא עומד על יסודות של הכרה הדדית, שוויון, דמוקרטיה, וחיים משותפים, בכל דרך מדינית שתיבחר – שתי מדינות או מדינה אחת. נתניהו יודע להדגיש את חשיבות השליטה על ציר פילדלפי אבל מגמגם בהסברת משמעותה, וגלנט מתנגד לציר פילדלפי בתוקף אבל גם הוא לא מוכן להודות במשמעות הנסיגה ממנו. שתי הברירות אינן פופולריות ונראות כמתכון לאסון.

אנחנו במפלגת דעם שהתנגדנו להסכמי אוסלו כי הם היו למעשה "כיבוש בקבלנות", שאח"כ ראינו בטיפוח חמאס אסון לעם הפלסטיני וסיכול כל פתרון מדיני, שהתנגדנו להסכמי אברהם כי הם רק הצדיקו את הימין הקיצוני שטוען שאין כל צורך לסיים את הכיבוש – לא נסתפק בלהגיד "צדקנו". אנחנו מעמידים בפני כל אדם הצופה אל פני העתיד, ורוצה להבטיח את קיומנו בשטח הזעיר שבין הים לירדן את הברירה האמתית. הברירה הזאת היתה שם תמיד והיא עדיין שם – חתירה הבלתי נלאית למען פתרון של הבנה ושלום על בסיס שוויוני עם העם הפלסטיני.

לכל מי שיגיד לנו שאין לנו פרטנר אנחנו אומרים – נכון, הרש"פ וחמאס הם ארגונים פשיסטים שסולדים מדמוקרטיה ומדכאים את בני עמם. אבל גם על זה יש אחריות לכל מי שתמכו בכוחות החושך בצד הפלסטיני בשם השלום; למי שהמשיכו להאמין בשקר המתחסד ש"אנחנו לא נחליט עבור הפלסטינים מי ינהיג אותם", כאילו שהיה בידיהם האפשרות להחליט מי ינהיג אותם באופן חופשי, ובו בזמן הם האכילו את מפלצת החמאס.

הכוחות הדמוקרטים בישראל יכולים לצאת בקריאה פומבית וברורה, המוקיעה את חמאס ואת הרש"פ, הקוראת לעם הפלסטיני להתקומם נגדם ולהצמיח מנהיגות דמוקרטית חדשה, ולשלב ידיים עם דמוקרטים ישראלים. רק כך נוכל לשים קץ לכיבוש, ולהביס את ממשלת נתניהו – בן גביר – סמוטריץ', שממשיכות להמיט אסון על החברה הישראלית.