אתה הראש, כולם אשמים

אתה הראש, אתה אשם" היא כרזה המדירה את שנתו של נתניהו. היא בוטה, היא כואבת והיא בעיקר יעילה. העומדים מאחוריה הם "לוחמי כיפור 73", אנשים בשנות השבעים לחייהם, שיוצאים לקרב על נשמתה של המדינה. הם חלק ממערכה יותר רחבה של ארגוני המחאה, הדורשת בחירות עכשיו. בעיניהם, נתניהו, הנתון לחסדיהם של בן גביר וסמוטריץ' מהווה סכנה קיומית, מאריך את המלחמה עד אין קץ מטעמים פוליטיים, ונותר אדיש לגורלם של החטופים. זאת בנוסף לחוק הגיוס הפוטר את החרדים משירות בצה"ל, לתקציב המעדיף את צרכי המתנחלים על חשבון נפגעי המלחמה, ולמתקפה הבלתי פוסקת של חברי הממשלה על מפקדי זרועות הביטחון. כל אלה מרתיחים את דמם של המוחים הרואים בביבי את האחראי הראשי לאסון ה-7 לאוקטובר.

אולם הדרישה ל"בחירות עכשיו" נראית מנותקת מהמציאות הפוליטית שנוצרה לאחר השבת השחורה. באותו יום ממשלת הימין על מלא הפסיקה לתפקד, הפיקוד הצבאי הוכה בהלם והיכה על חטא, והדרך היחידה להציל את המדינה הייתה הקמתו של קבינט מלחמה והצטרפותם של בני גנץ וגדי איזנקוט לממשלה. מאותו רגע ממשלת הימין על מלא חדלה להתקיים, ההפיכה המשטרית נקברה, ונתניהו חזר למקומו הטבעי כגורם המאזן בין מחנה הימין הקיצוני למחנה המתון. הדרך היחידה להוביל לבחירות עד הקיץ כפי שדורשים המוחים, היא ליצור רוב בכנסת שיצביע אי אמון בממשלה. אין ספק שהצעד הראשון שיאיץ מהלך כזה יהיה יציאתם של גנץ ואיזנקוט מהממשלה. בכך תגרם פגיעה אנושה ללגיטימיות של נתניהו, גם במישור המקומי וגם הבינלאומי, ומכאן תקצר הדרך להתפוררות הקואליציה שלו.

למרבה הפלא, המוחים אינם מפגינים מול ביתם של גנץ ואיזנקוט בדרישה שיפרשו מהממשלה. אדרבא, הם דורשים מהם להמשיך ולכהן בקבינט המלחמה. הסיבה לכך גם היא ברורה. אמנם פרישתם עשויה להביא לפיזור הכנסת ולבחירות בקיץ כפי שהם דורשים, אבל במקרה כזה ממשלת נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' תמשיך לכהן כממשלת מעבר במשך חודשים ארוכים. ממשלה כזו היא חלום הבלהות של כולם. ראשיהם של בכירי מערכת הביטחון ייערפו, החטופים יוותרו בשבי, הימין ישתולל, ואסונות מכל הבא ליד יתרחשו מעל ראשינו. וכאן שורש העניין, אם גנץ ואיזנקוט לא יפרשו מהממשלה בעת הזאת, לא תהיה לביבי ושותפיו החרדים והמשיחיים שום סיבה להקדים את הבחירות. לא במקרה הודיע נתניהו שהבחירות יתקיימו במועדן בעוד שלש שנים, ולא פחות. עמדתם של ארגוני המחאה שעל גנץ ואיזנקוט להישאר בממשלה מבטאת סנטימנט ציבורי רחב ביותר. האחדות הזאת דרושה כרגע, ומשום כך הדרישה לבחירות עכשיו איננה צוברת תאוצה.

האמת היא, שגנץ נשאר בממשלה לא רק בגלל צרכי השעה. יש הסכמה רחבה בינו לבין נתניהו על אופי ניהול המלחמה ומטרותיה. לא מכבר הוא הודיע באופן הברור ביותר ש"המלחמה תימשך עד להשגת כל מטרותינו". הווה אומר, עד שלא ממוטטים את שלטון חמאס ואת יכולותיו הצבאיות, עד שלא יוחזרו כל החטופים. יתר על כן, ניתן להעריך שכל עוד לא יושג הסדר עם חיזבאללה בלבנון, גנץ ואיזנקוט ימשיכו לכהן בממשלת נתניהו. לו האשמות המוחים היו מתבררות כנכונות, כלומר שנתניהו פועל באופן מכוון להאריך את המלחמה עד אין קץ, מפקיר את החטופים, ומקריב את היחסים עם ארה"ב בגלל שיקולים פוליטיים, כל יום נוסף של גנץ ואיזנקוט בממשלה היה לא פחות מפשע פוליטי.

אך במציאות, בכל התבטאויותיו של גנץ עד כה, אי אפשר להבחין בחילוקי דעות מהותיים בינו לבין נתניהו. לא באשר לצורך להרחיב אותה לרפיח, דחיית תנאי חמאס לעסקת החטופים, ולאחרונה ההצטרפות להצהרת הממשלה הדוחה הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, בניגוד לעמדת ממשל ביידן.

השותפות בין גנץ לבין ביבי נמשכת על פני שנים ארוכות. אמנם ביבי הוא האחראי הראשי לתפיסה שהעדיפה להזין את מפלצת החמאס, ולאיין את הרשות הפלסטינית, אבל גנץ בתפקידו כרמטכ"ל ולאחר מכן כשר ביטחון גם בממשלת נתניהו ובממשלת השנוי, היה שותף מלא לקונספציה שהתנפצה ב- 7 לאוקטובר הארור. השתתפותו של גנץ בממשלת נתניהו בתור ראש ממשלה חלופי לא הייתה מקרית. ההבדלים הפוליטיים בינו לבין נתניהו היו ונותרו מזעריים.

כמי שהיה אמון על ביטחון ישראל למעלה מעשור, ולכישלון ההיסטורי שהעמיד את החברה הישראלית בפני סכנה קיומית גם גנץ נושא באחריות. היום, כשהוא הפך לשותף מלא של נתניהו בניהול המלחמה, אין לו פרוגרמה פוליטית אלטרנטיבית. עמדתו לגבי מדינה פלסטינית תואמת את עמדתו של נתניהו. יתכן שהוא היה מעדיף להקל על ביידן ולומר לו "כן, אבל" במקום "לא" מהדהד, אבל אין זה משנה את המהות. גנץ מוכן להתפשר עם החרדים כדי למשוך אותם לצדו, ואין לו תכנית כלכלית חברתית אלטרנטיבית לתוכנית הניאו-ליברלית שנתניהו מנהיג במשך עשרים השנים האחרונות והביאה להרס השירות הציבורי.

לכן הדרישה לבחירות עכשיו, והניסיון לשחזר את מחאת קפלן נגד ההפיכה המשטרית לא תופס תאוצה. ד מ ו ק ר ט י ה – הסיסמה של מחאת קפלן, נגעה לאיום בלתי הפיך על המשטר הפוליטי בישראל, ולכן היא הצליחה לסחוף המונים. לרוב מכריע בעם היה ברור שדמוקרטיה היא ערך עליון המבטיח את חירות האזרח. הקריאה לבחירות שלא יוצקים בה תוכן פוליטי נראית כפתרון קסם, שכל מטרתו להתפטר מנתניהו בלי להציב לו אלטרנטיבה פוליטית שונה. נציגי המחאה טוענים שניתן לקיים בחירות בעוד המלחמה נגד החמאס נמשכת, ובכך הם מעמידים את סילוקו של נתניהו כיותר חשוב מהבסת החמאס. ייתכן שהם סבורים שכל עוד נתניהו מכהן אי אפשר להביס את חמאס, או לחלופין, שבניגוד למה שגנץ טוען, אי אפשר להביס את חמאס. בשני המקרים אין בבחירות כדי לפתור את הבעיות הקיומיות של החברה הישראלית. אם חמאס יוותר על כנו, יהיה זה ניצחון אדיר לאיראן ולשלוחותיה, וישים קץ לכל הסדר שלום עם הפלסטינים. מצד שני, לו נתניהו היה מכשול בפני הבסת חמאס, המחאה היתה צריכה לדרוש מגנץ ואיזנקוט לפרוש מהממשלה מיד.

קשה להתנבא לאן יתפתחו האירועים, אבל בדבר אחד אנחנו יכולים להיות בטוחים: נתניהו סיים את תפקידו. כפי שאמר איזנקוט "הוא לא צריך לקחת אחריות – היא עליו מהרגע שנשבע אמונים". השאלה שלא הוכרעה כרגע היא מה יעלה בגורל חמאס, וזה מה שיכריע את גורל היחסים בין ישראלים לפלסטינים. כל עוד השאלה הזאת נשארת פתוחה, כל ניסיון להציג אלטרנטיבה פוליטית לימין הקיצוני תישאר תיאורטית בלבד. המדינה הפלסטינית והשלום עם סעודיה על פי תורתו של ביידן, או לחליפין קריאה למדינה דמוקרטית אחת ושוויונית לישראלים ולפלסטינים הם חסרי סיכוי כל עוד חמאס נותר דוברו של העם הפלסטיני. חמאס איננו מהווה סכנה קיומית לישראל בלבד, הוא הוכיח שהוא סכנה קיומית של ממש לעם הפלסטיני עצמו, בעוד שאיראן ושותפיה מהוות סכנה קיומית לעמי האזור כולו. חמאס הוא שלוחה של איראן, והמשטר האיראני הפך את חייהם של מיליוני אזרחיו לגיהינום. לכן המלחמה בעזה לא תקבע רק את גורלה של החברה הישראלית, אלא את גורלם של הפלסטינים ואת גורלו של האזור כולו. בחירות? – כן! עכשיו? – יותר מאשר הפגנות ברחוב זה תלוי בהחלטה של גנץ ואיזנקוט.