אמר נהג האמבולנס שהביא את חולת הסרטן שנשלחה מביה"ח אוגוסטה ויקטוריה למות בביתה, והוסיף: "אולי כבר הערב, אולי בלילה היא תמות".
לא נדרשה דעת מומחה. מראה הגוף הכחוש ונטול החיים סיפר את סיפור הגסיסה של מי שכנראה לא תראה את יום המחר.
אבל האמבולנס שהגיע מפלסטין כדי להשיבה למקום מנוחתה האחרונה ושעמד מטרים אחדים מהחיילים לא זכה להתייחסות. התעלמו מקיומו. ועברו דקות ארוכות. כמו הייתה זו שגרה שאדם גווע מעוכב. בעצם הייתה זו שגרה שאדם גווע מעוכב. ושקט, לא מחאה ולא תלונה. רק החידלון והמוות נחו כעננה אפורה וסמיכה ונסעו משם לצדה של האישה כשהדרך נפתחה בפניה.
כמה דקות לפני כן הועברה גופת אדם שמאילוצי הפוליטיקה והשרידות הכלכלית והמצור על עזה לא ראה את אשתו וילדיו 13 שנים. גר ועבד ברמאללה ומשם פרנס את משפחתו שנותרה בעזה.
עכשיו, משמת, שוב לא קיים החשש שלא יורשה לשוב לגדה.
בשלושה נהלי גב אל גב התנהל מסעו האחרון של המת: – מרמאללה לקלנדיה, מקלנדיה לארז ומארז לתוך הרצועה.
כי מבחינת המערכת –דין המת כדין החי ללא משוא פנים.
כתיבת תגובה