לקרא את מוסתע'אנמי בתל אביב

זכרון הגוף, מאת אחלאם מוסתע'אנמי, תרגום מיכל סלע . הוצאת מכתוב 2019

מספר הערות על הספר "זכרון הגוף" של הסופרת האלג'יראית אחלאם מוסתע'אנמי, ולביקורת של בני ציפר (מוסף ספרים, הארץ 2.8 – "זיכרון הגוף –  המרקם העדין נקרע כאשר הסופרת מנסה לייפות את הטרור")

תרגום ספרה של אחלאם מוסתע'אנמי "זכרון הגוף", שיצא לאור לאחרונה בעברית בהוצאת "מכתוב", ראוי לתשומת לב ולקריאה מעמיקה ורצינית. המחברת נחשבת לסופרת רצינית ובעלת השפעה בעולם הערבי, ובתור שכזו, הסכמתה לתרגום הספר לעברית מהווה אירוע תרבותי ופוליטי משמעותי. אין זה סוד שסופרים וסופרות רבים חוששים מתרגום ספריהם לעברית, בשל הלחץ שמפעילים החוגים הפונדמנטליסטים ששוללים כל סוג של דיאלוג או שיתוף פעולה עם ישראלים.   

חבל שמוסף הספרים של הארץ בחר להנגיש ספר חשוב זה דווקא (ובאופן בלעדי) על ידי מאמר ביקורת של בני ציפר, שהחטיא לחלוטין את המהות של הספר, והעביר לקוראים פוטנציאליים של הספר מסר שגוי ומגמתי.

"זכרון הגוף" לא רק פותח צוהר לחברה האלג'ירית שאחרי המהפכה, אלא מעלה בצורה רגישה ואמיצה את הדילמות וההתחבטויות שעמן מתמודדת היום החברה הערבית. כל מי שייגש לקריאת הספר בראש פתוח, ללא דעה קדומה, יגלה ספר מעמיק ואיכותי, שעוסק באופן מורכב בהתנוונות של תנועת השחרור של אלג'יריה, וביחסים האישיים והאינטימיים של בני הדור השני של המהפכה הלאומית. יש בו ביקורת נוקבת ואמיצה על לוחמי המאבק לעצמאות, שהפכו לאחר השחרור למנהיגים של משטרים דכאניים ומושחתים.

עלילת הספר מתמקדת בסיפור אהבה בלתי אפשרית בין שניים: לוחם שחרור אלג'יראי ותיק וסופרת צעירה ממוצא אלג'יראי. הגבר, שאיבד את ידו במאבק נגד הצרפתים, היה בתחילה חלק ממנגנון השלטון המהפכני אך מהר מאד מאס בשלטון המושחת וגלה לפריס והפך לצייר. האשה, מושא אהבתו היא סופרת צעירה, בתו של ידידו ומפקדו במאבק האנטי קולוניאלי, שנהרג בקרבות זמן קצר לפני השחרור.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הצייר. לפיו האשה היפה והמוכשרת, שפער הגילים בינה ובין הצייר הוא כ-25 שנה, ספק מתאהבת בו, ספק מזהה בו את דמות אביה הנערץ, אותו כמעט ולא הכירה. בתחילת הספר אנו פוגשים אותה כצעירה שוברת מוסכמות, שהגיעה לפריס כסטודנטית והיא נחושה "לטרוף" את העולם. בסופו של הספר מתברר שאותה צעירה מרדנית חזרה לאלג'יריה, והתחתנה עם אחד מראשי השלטון המושחת בארצה, שנבחר עבורה על ידי דודה, אחי אביה.

ביקורת חברתית נוקבת

הסוף הקשה של סיפור המרד הפמיניסטי, הוא שיאו של הספר. לא רק שהחתונה המסורתית הזו מחסלת באחת את התקווה של הצייר לזכות באהבתה של הסופרת. העובדה שהיא מסכימה להתחתן עם איש מושחת המבוגר ממנה בשנות דור, ממחישה את המבוי הסתום של הצעירים בחברה האלג'יראית.

מוסתע'אנמי אינה מרחמת על הגיבורים שלה. היא מציבה אותם בתוך התפאורה הדרמטית של העיר קונסטנטין, שמתוארת בספר שוב ושוב כעיר מופלאה ומלאת תרבות וחיים, אבל מתארת אותם כאימפוטנטים, חסרי עקרונות, השבויים במסלול הרסני שאף אחד לא מצליח לסטות ממנו.

ניתן לומר שספרה של מוסתע'אנמי, שנכתב באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, הקדים את האביב הערבי ביותר מעשור. הסיום הפסימי שלו שיקף את התחושה של מבוי סתום חברתי ופוליטי של מיליוני צעירים בעולם הערבי. בתקופה בה נכתב לא ניתן היה לדמיין שתנועה עממית של מליונים תכפה על החונטה השלטת באלג'יריה לפטר את הנשיא; ושהפגנות של מיליונים אחרים, שהניפו את הסיסמא "העם רוצה בהפלת המשטר", יפילו את הדיקטטור עומר אלבשיר בסודאן. "זכרון הגוף" הוא כתב אישום נגד החונטות הצבאיות השולטות בעולם הערבי תוך שימוש מניפולטיבי בסיסמאות מהפכניות ולאומנות מזויפת. החריפות של הביקורת ואומץ הלב של הכותבת יכולה לתת השראה למי שמותחים היום ביקורת גם על הארגונים הפלסטינים שבשם "המאבק באימפריאליזם" היפנו את הגב למהפכה של העם הסורי ,ותמכו בדיקטטורה הרצחנית של בשאר אסד.

התרגום לעברית של מיכל סלע, (שנעשה בסיוע של צוות של "מכתוב") מדויק, קולח, וחותר לשמר, עד כמה שניתן, את רוח הטקסט הערבי המקורי. לטובת הקורא הישראלי, שאינו מכיר את התרבות האלג'יראית, הוסיפה המתרגמת מראי מקום חשובים שמקרבים את העלילה המפותלת למושגים מוכרים ומובנים. בניגוד לאווירה השלטת בישראל, וחוסר העידוד של הממסד, עשתה ההוצאה לאור מאמץ ראוי להערכה, לקרב את הספרות הערבית לקוראים בישראל.

ציפר לא הבין או שלא קרא כלל

בני ציפר כלל לא מתמודד עם הדילמות שמעלה הספר. קריאתו את "זכרון הגוף" היא שמרנית, מגמתית, צרת אופקים ואינה משוללת זדון, המופנה כלפי ההוצאה לאור וצוות התרגום. הניתוח הפשטני של ציפר לספר מעורר לפעמים תמיהה. כך למשל הוא כותב "הסופרת הצעירה חוזרת לעיר הולדתה קונסטנטין שבאלג'יריה ומתחתנת עם צעיר משם". כך הוא מפספס את האירוע הכי דרמטי בספר, שבה הסופרת מסכימה, בלחץ משפחתה, להתחתן עם בירוקרט רב השפעה, שגילו כפול מגילה, ושחפץ להתחתן עם אשה שנייה. יש כאן תחושה שציפר, לא ממש הטריח את עצמו לקרוא את הספר כולו.  

ביקורתו של ציפה נכשלת גם בהבנת המציאות הנוכחית באלג'יריה. ציפר שייך לאותה אסכולה מקוממת של פרשנים ישראלים, המחלקת את היוצרים והאינטלקטואלים בעולם הערבי לשני סוגים, אלו שנגד ישראל ואלה שבעדה. מרגע שמוסתע'אנמי מכירה לנו את המשורר הפלסטיני, זיאד, איש החזית העממית לשחרור פלסטין, כדמות חיובית, שמסמלת עבורה את הרוח המהפכנית הטהורה, היא מסונפת לצד של "הרעים" ותומכי הטרור.

בספרה האלמותי של אזאר נפיסי, "לקרא את לוליטה בטהרן", היא מתארת קבוצת נשים, שמקיימות בטהרן, תחת שלטון האייתולות, חוג לקריאת ספרות מערבית אסורה, ובכך קוראות תגר על המשטר. בביקורת על "זכרון הגוף" ציפר נכשל במשימה הראשונה של איש תרבות, והיא להכיל את תרבותו של האחר. הרומן של מוסתע'אנמי, לדעתו של ציפר "היה אקטואלי לשעתו והתיישן". אז למה נדמה לנו שמה שהתיישן היא דווקא ראיית העולם הפשטנית והמסוגרת של בני ציפר? אולי מה שמפריע לציפר להבין את האקטואליות של הספר היא חוסר המוכנות שלו להבחין בשינויים הטקטוניים שעובר העולם הערבי, ואשר עצם כתיבת "זכרון הגוף" הוא אחד ממבשריהם.