ישראלי, יהודי ומה שבאמצע

בעצרת ההמונית שנערכה בתל אביב לציון שלושים שנה לרצח רבין, נאמו מעל הבמה שלושת ראשי מפלגות האופוזיציה המייצגים את האגף הליברלי – יאיר לפיד, גדי איזנקוט ויאיר גולן. במפתיע, חלק ניכר מנאומו של לפיד הוקדש להסבר מהי יהדות: “הגזענות של איתמר בן גביר אינה יהדות”, “יגאל עמיר אינו יהדות”, אמר לפיד, ובכך הוסיף תובנה חשובה בתשובה לטוענים כי “כאשר יש סתירה בין היהדות לדמוקרטיה – היהדות קודמת”.

נראה כי הגוש הליברלי בישראל, המפגין זה שלוש שנים נגד ממשלת נתניהו – הן נגד הרפורמה המשפטית והן נגד ניהול המלחמה בעזה – פותח את מסע הבחירות בניסיון לנכס לעצמו את הבעלות על היהדות הנכונה. זאת לאחר שכבר ניכס את דגל הלאום בהפגנות ההמוניות שמילאו את הרחובות והצמתים נגד ניסיונו של הימין לשנות את אופייה הדמוקרטי של ישראל.

לעומת המושג “יהודי” – המונח “ישראלי” כלל את כל אזרחי המדינה – גם אם אזרחיה הערבים לא הרגישו בכך. הישראליות הלכה והתגבשה עם הזמן בצלמה ובדמותה של מפלגת מפא"י, שיישבה את הארץ והקימה את המדינה ואת מוסדותיה. היא למעשה התנערה מן היהדות הגלותית, והפכה את לשון הקודש לשפה הלאומית – תוך ניתוק משפות העבר שבהן דברו יהודי אירופה ויהודי המזרח. כך התנהלה המדינה מבלי שאיש נשאל על יהדותו, שכן כשאמרת “ישראלי” – אמרת “יהודי”. כל זה נמשך עד שבשנת 1977, עם עליית הליכוד לשלטון בראשות מנחם בגין, נוצר מהפך – שהפך למהפכה.

השכבה השלטת והאליטות, שיוצגו בידי הקיבוצים, ההסתדרות, האוניברסיטאות ובתי המשפט – כל מה שסימל את “ישראל הישנה” – הפכו לאויב מר. בבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981 כבר סימן בגין את “יפי הנפש” כיריבים, ופתח את הפצע העדתי לרווחה כשאמר בתגובה ל"נאום הצ’חצ’חים" של הבדרן דודו טופז: “בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים”. כך מתח בגין קו ברור בין עדות המזרח – הימניות והדתיות – לבין האשכנזים “יפי הנפש” המנופפים בדגל האדום.

מאז חלפו למעלה מארבעים שנה, והמחנה הליברלי מנסה בכל כוחו להזים את ההאשמה שהוא גזען, שונא מזרחים ומרוחק מן היהדות. נתניהו עשה כל שביכולתו כדי להצית את המלחמה הבין־עדתית, כשבשנת 1997 לחש לאוזנו של הרב כדורי מש”ס: “אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים”. מתברר כי “שמאל” הוא ביטוי לישראליות, ו“ימין” מבטא את היהדות. כל מי שרואה עצמו יהודי – יצביע ימין; וכל מי שרואה עצמו ישראלי – יצביע שמאל.

לפיד טועה אם הוא חושב שהמאבק עם הימין הוא על מי “יותר יהודי”. המאבק עם הימין הוא מאבק קיומי על הדמוקרטיה – באותה מידה שהוא מאבק נגד הציר האיראני ונגד חמאס.

במצב זה עשה השמאל הכול כדי להסיר את אות הקין שהודבק על מצחו. בניסיון נואש להרוויח אפילו חלק קטן מהציבור המזרחי המסורתי, בחרה מפלגת העבודה באוקטובר 2017 באבי גבאי לראשות המפלגה. כבר בראשית כהונתו הכריז גבאי במפגש צעירי מפלגת העבודה: “השמאל שכח מה זה להיות יהודי”. אולם לאחר כשנתיים הוא התפטר מראשות המפלגה, והיום התמזגה העבודה לגוף פוליטי חדש בשם “הדמוקרטים”, בראשות הגנרל (מיל') יאיר גולן.

ניצחון “המחנה היהודי” בבחירות האחרונות פתח פתח למהפכה חוקתית של ממש – ניסיון להגדיר מחדש את אופייה של ישראל לא כדמוקרטיה, אלא כמדינת הלכה בעלת סממנים דמוקרטיים. הצעד הראשון נעשה כבר בחקיקת “חוק הלאום” בשנת 2018, שקבע כי אופייה של המדינה קודם כול הוא יהודי – תוך הפחתה באופייה הדמוקרטי. הממשלה הנוכחית פתחה במלחמה גלויה נגד ליבה של הדמוקרטיה – בית המשפט העליון – שבאין חוקה משמש הבלם העיקרי בפני חקיקה מפלה וגזענית.

למעשה, כל מוסדות המדינה נמצאים תחת מתקפה. הצבא נתפס כליברלי, הפרקליטות כרודפת את הימין והחרדים, העיתונות כאויבת העם, האוניברסיטאות כחממה של חילוניות ואליטיזם, התרבות כממרידה נגד השלטון והמדינה, והשב"כ כ"דיפ סטייט". הממשלה טוענת כי כל המוסדות הללו, המבטאים את יסודות הדמוקרטיה הישראלית, נגועים בהטיה ברורה נגד מחנה הימין, ובכך מונעים ממנו “משילות”. אמנם הימין בשלטון זה שנים ארוכות – אך לטענתו, הוא עדיין איננו “שולט באמת”.

לפי התפיסה ה“יהודית”, כל מוסדות השלטון חייבים לשרת את הריבון – הוא העם – המיוצג בידי הקואליציה ובראשה ראש הממשלה הנצחי, בנימין נתניהו. ומהי מטרתו העיקרית של הימין? בטווח המיידי – להנציח את שלטונו באמצעות השתקת כל ביקורת, הן מצד רשויות החוק והן מצד התקשורת. האידאולוגיה שבשמה הוא פועל נשענת על ערך ההתיישבות בכל חלקי הארץ, קידום הערכים הדתיים, ומתן זכות לחרדים ללמוד תורה מבלי להתגייס לצבא – תוך הישענות על קצבאות מטעם המדינה.

זו ישראל הכובשת חמישה מיליון פלסטינים מזה שנים רבות ושואפת לגרשם מארצם. זו ישראל שבה ישראלים אינם יכולים – וגם אינם רוצים – לחיות, משום שערכים בסיסיים כמו שוויון, דמוקרטיה וחירות נרמסים בה ברגל גסה. לאור עומק המשבר והפילוג הפנימי בין שתי תפיסות עולם שאינן ניתנות לגישור, מתעוררת השאלה – מדוע היה על יאיר לפיד להקדיש את נאומו דווקא לניסיון לנכס לעצמו את היהדות? לפיד, הוא הרי אדם חילוני המוכר בשנאתו לחרדים ובבוזו למתנחלים. הוא מגדיר את בן גביר כגזען ומתעב את  סמוטריץ' המשיחי כמי שמוליך את החברה הישראלית אל פי התהום. את נתניהו הוא רואה כשקרן, תחבולן ומסית ציני, האחראי האידאולוגי לרצח יצחק רבין.

הממשלה הנוכחית הביאה על ישראל את האסון הגדול ביותר מאז הקמתה. היא ממשיכה לכהן תוך שהיא מטילה את האחריות לטבח ה-7 באוקטובר על כולם חוץ מאשר על עצמה: על רבין ועל אוסלו, על בג"ץ, על היועצת המשפטית לממשלה, על צה"ל, על השב"כ, על “אחים לנשק”, על התקשורת. לפיד טועה אם הוא חושב שהמאבק עם הימין הוא על מי “יותר יהודי”. המאבק עם הימין הוא מאבק קיומי על הדמוקרטיה – באותה מידה שהוא מאבק נגד הציר האיראני ונגד חמאס.

ממשלת ישראל הפכה את המדינה למוקצה מחמת מיאוס ברחבי העולם. נתניהו מבוקש בבית הדין בהאג, סמוטריץ’ ובן גביר הפכו לשמות נרדפים לג’נוסייד ולטיהור אתני, ואין אזרח ישראלי שאינו מרגיש על בשרו את תוצאות הבידוד הזה. וזה הרגע שבו יאיר לפיד החליט לתת שיעור ביהדות? הרי מאז ומעולם הוויכוח הזה פעל לטובת הימין. גם אם יאיר לפיד יחבוש כיפה, יניח תפילין מדי בוקר ויקיים את תרי"ג המצוות – יהדותו תמיד תועמד בספק.

הבחירות הבאות מציבות את החברה הישראלית במבחן היסטורי. אנו זקוקים למנהיגים המבינים את גודל השעה ומוכנים להתמודד עם האתגר. הסכם הפסקת האש עם חמאס – שלו התנגדו בן גביר וסמוטריץ' – שם קץ להזיית “ארץ ישראל השלמה” ולרעיון סיפוח הגדה המערבית. ה-7 באוקטובר מעמיד את חוק גיוס החרדים באור שונה לחלוטין משהיה עד כה; הציבור הישראלי דורש דמוקרטיה ושוויון, ואיננו מוכן לוותר עליהם למען קואליציה ימנית שהביאה חורבן על החברה הישראלית.

רוב גדול של ישראלים דורש הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחשוף את שקריו של נתניהו ואת התחמקותו מאחריות לטבח. מה שמעניין את הציבור הרחב, שיצא לרחובות להגן על הדמוקרטיה, איננו השאלה מי “יותר יהודי”, אלא שאלה פשוטה בהרבה: האם נמשיך להתקיים על בסיס עקרונות הדמוקרטיה – הרעועה ממילא – או שניגרר לדיון עקר וחסר משמעות על היהדות. ההתנגדות שלנו לבן גביר, סמוטריץ’ ונתניהו איננה נובעת מכך שהם יהודים, אלא מפני שהם פשיסטים, גזענים ומושחתים.