פורסם ב 3 ביולי 2013 2 תגובות
כותרות היומון אל-אהראם אינן מותירות מקום לספק – מצרים עומדת בפני הפיכה צבאית שבאה כביכול כדי "לענות על רצון העם". תנועת "תמרוד" (המרד), שאספה לפי טענתה 22 מיליון חתימות בדרישה להתפטרות הנשיא מטעם האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, ותובעת בחירות חדשות לנשיאות, קראה להפגנות של מיליונים ב-30 ליוני, שהוא יום השנה לכהונתו של מורסי. ההענות ההמונית לקריאה זו היתה גדולה מאוד – דומה לזו שמצרים חזתה בה במהפכת ה- 25 לינואר 2011. הקריאה היתה ברורה ונועדה להעביר לעולם כולו את המסר – מצרים אינה מזוהה עם האחים המוסלמים ועם "לשכת המדריך" (המוסד המנהיג את תנועת האחים המוסלמים), אלא עם העם הצמא לחופש, לדמוקרטיה, ולצדק חברתי. בנוסף להפגנות ההמוניות פורסם גילוי דעת מס' 1 של הכוחות המזויינים המצריים, שנתן לנשיא הנבחר אולטימטום של 48 שעות להיענות לתביעות העם. אם לא יעשה כן, נאמר בגילוי הדעת, יקבע הצבא "מפת דרכים" ליציאה מהמשבר הנוכחי.
המשך קריאה..
עלי אבו עווד: (שיחת סקייפ ממג'ד אל שמס) ההתקוממות בסוריה היא התקוממות עממית ומרד בשלטון. ארגונים פוליטיים פעלו במחתרת תחת דיכוי קשה ביותר דבר שיצר שממה פוליטית במשך דורות. זו לא מהפכה של האיסלאמים ולא של הקומוניסטים אלא של העם כשלם. אני לא מודאג מתופעות של עליית זרמים סלפיים, כמו ג'בהת אל נוסרא, זהו פלג שולי שלא יהיה לו מקום בבניית סוריה החדשה כשנגיע לשלב הזה.
הקרנת הסרט "פעם נכנסתי לגן" של הבמאי אבי מוגרבי, בערערה הוותה הזדמנות מיוחדת לדיון של יהודים וערבים על העבר והעתיד של העמים באזור. הסרט שעוסק בהסטוריה האישית של הבמאי ושל מורהו לערבית, עלי אלאזהרי, מתאר את המציאות באזור בשנות השלושים בה ניתן היה לחצות את הגבול בין תל אביב לביירות ודמשק ללא כל קושי ומשליך מכאן על האפשרות של חיים ללא גבולות לאומיים בעתיד.
החודשים שעברו מאז הבחירות לכנסת מאפשרים לנו להגיש ניתוח אובייקטיבי על אופייה של מערכת הבחירות ותוצאותיה. זוהי אינה הפעם הראשונה, אלא החמישית שדעם מנהלת מערכת בחירות. אולם הפעם, בגלל ההתעניינות העצומה שהמפלגה עוררה בקרב השמאל הישראלי והציבור הערבי, הדו"ח עונה לא רק על צורך של דמוקרטיה פנים מפלגתית אלא מהווה חובה ציבורית. גם בעבר הסקנו את הלקחים שלמדנו על מצב הרוח בקרב הציבור היהודי והערבי, אולם ההתנסות האחרונה היא בעלת חשיבות מיוחדת. 