בקלנדיה יום עסל ויום בסל يَوْم عَسَل وَيَوْم بَصَل אמרתי לבחור שמוכר קפה על הדרך. "לא" אמר, "בקלנדיה כל יום הוא בסל". מי כמוהו יודע.
זה אזור לחימה, אמר מפקד הכוחות שדרש שאסתלק. גם לעצמי נשמעתי מטומטמת כשעניתי לו שזה אזור אזרחי. כי הוא צדק. קלנדיה זה אזור לחימה.
מוחמד שגר בבית-לחם חזר מרמאללה שם קיבל מהרשות הפלסטינית התחייבות כספית לכיסוי הוצאות שלושה ניתוחים שהוא צריך לעבור בהדסה כדי לשקם את כלי הדם והעצבים ביד שנפגעה ממסור כשעבד בנגרות.
וזה תמיד אותו הדבר, ותמיד הם, שאחראים על הנפקת האישורים עונים ב: "זה לא אנחנו אשמים, זה במת"ק בעזה לא הכינו להם את התסריח", כאילו שזה משנה למי מהחולים מי האחראי על העיכוב ועל מי מוטלת אשמת העינוי.
חוק האזרחות שהוא בעיקרו חוק גזעני שאין לו אח ורע במדינות העולם, שקובע באופן גורף שכל פלסטיני הוא סכנה לביטחון מדינת ישראל ומטרתו היא למנוע מעמד מבני זוג פלסטינים
וכולם, האדם שהתמוטט והאישה החולה ומחפשי הלחם והנער שידו מגובסת וגם האחרים – רק רוצים לחיות.
המציאות העגומה במחנה הפליטים קלנדיה ובמחסום קלנדיה מעידה על הכלל. בקלנדיה לייאוש יש פנים ויש שמות.
וכשמעל כולם ומעל הכל מעיקה המלחמה בעזה המקפחת חיי קרובים ומיודעים נעלם צמד המילים: "כביכול שגרה" ונשארת רק עננה שחורה החונקת בגרון ומבשרת רעות.
"אפילו לפני עשר שנים לא היה ככה רע" אמר שאדי וסיפר על השכן שלו מוחמד תרפי שנרצח בלילה הקודם ברמאללה כשלאחר חצות הלילה הלך לצפות במשחקי המונדיאל והצבא שפלש לעיר לשם מעצרים וחיפושים וכדי לאתר "כל דבר שהוא ירוק שיש לעקרו מהשורש" כדברי אחד מבכירי צהל פתח באש חיה.
מי שמפרים את החוק הבינלאומי האוסר ענישה קולקטיבית – חייבים לעמוד לדין.
