וא נאם בפני הקונגרס במשך 40 דקות וכבש אותו בסערה. זה היה, ללא ספק, נאום חייו, שהוסיף מנדט אחד לקופת הקולות המדלדלת שלו. הוא עשה מעשה שלא יעשה כאשר פנה לעם האמריקאי מעל במת הקונגרס ומעל ראשו של הנשיא, והטיח בו כמה אמיתות קשות.
אי שביעות רצונם של הפרשנים ובעלי טורי הביקורת, המבטאים את רחשי לבם של רבים בקרב האוכלוסייה הערבית, נובע מכך שהרשימה המשותפת חסרת זהות, ולכן האיחוד שהיה אמור ליצור אימפקט חזק,למעשה רוקן את מערכת הבחירות ברחוב הערבי מכל תוכן.
הרשימות לכנסת נסגרו, האותיות כבר סודרו, והמרוץ לקראת ה17 במרץ מתנהל במלוא עוזו. בקבוקים ממוחזרים מתעופפים מהיציעים, והשמצות הדדיות על מימון זר וניסיונות פוץ' הן האג'נדה השלטת. הסקרים אף הם משתנים מדי יום, ועמם המניה דפרסיה הקובעת את מצב רוחן של המפלגות הנלחמות על חייהן.
שתי עצומות מופצות בימים אלה, על שתיהן חתומים יהודים וערבים, אבל הן פועלות בכיוונים הפוכים. האחת קוראת לרשימות הערביות להתאחד, השנייה קוראת לחד"ש לרוץ בנפרד ולשמור על אופייה היהודי-ערבי.
שוב הולכים לבחירות. פחות משנתיים מעלייתם המטאורית של האחים יאיר ונפתלי, שחברו כדי לכפות על נתניהו קואליציה בלי חרדים, ביבי מפרק את הממשלה ומשנס את מותניו בפעם הרביעית.
מתנגדי החוק מימין ומשמאל אינם מתנגדים לסטטוס קוו, אך רוצים להמשיך ליהנות ממראית עין דמוקרטית. לטענתם אפשר להמשיך לקיים את האפליה המובנית מבלי להצהיר עליה ברבים, מבלי לחשוף את מהותה המפלה של המדינה וכך להלבין את פניה ברבים.
מאז ביקורו האחרון של שר הביטחון משה יעלון בוושינגטון, חילופי המהלומות בין ישראל לבין הבית הלבן רק מסלימים. משרד החוץ והבית הלבן החרימו את יעלון, מי שייחס לשר החוץ ג'ון קרי משיחיות הזויה, נאלץ להסתפק בשיחה על נושאים מקצועיים עם מקבילו צ'ק הייגל בלבד. לגבי האחרים הוא הפך את עצמו לפרסונה נון גרטה. החרם על שר הביטחון הישראלי תפס את רוב הכותרות, אבל הריאיון החשוב שיעלון העניק לוושינגטון פוסט, אשר התפרסם במהדורה האינטרנטית שלו ב- 24 לאוקטובר, עבר מתח לרדאר. הריאיון חושף שממשלת ישראל קברה למעשה את מחויבותו שלנתניהו לרעיון שתי המדינות.
היום יפנה הנשיא אובמה לאומה האמריקאית ויכריז מלחמה על ארגון "מדינת האסלאם" המוכר בשמו הערבי דאע"ש. מחר יחול יום השנה ה-13 להתקפת אל-קאעדה על בניין התאומים בניו יורק, מה שמדגיש את כישלונה של ארה"ב לנצח את הטרור, למרות שתי המלחמות שנהלה - באפגניסטן, ממנה היא אמורה לסגת עד סוף השנה; ובעיראק, ממנה היא נסוגה בראשית 2012. ואולי כאן טמון הכישלון האמריקאי. בעוד שאת מניעי המלחמה באפגניסטן ניתן היה להבין, המלחמה בעיראק הייתה כולה מעשה רמייה, שנועד להוליך שולל את העולם. ארה"ב תחת בוש פרקה את מדינת הלאום העיראקית לערב רב של עדות מתוכן צמח דאע"ש כתשובה סונית לכיבוש האמריקאי ולמשטר השיעי שקם בחסותה של ארה"ב.
"צוק איתן" היא מהמלחמות הפוליטיות והציניות ביותר שידעה ישראל. היא התחילה משיקולים פוליטיים, והסיבה לכך שאינה מסתיימת נעוצה אף היא בשיקולים פוליטיים, כאשר כל צד במשוואה מתמרן את הישגיו תחת אש משיקולים פוליטיים גרידא.
סיכול המהפכה הדמוקרטית המכונה האביב הערבי לא הביא להתבססות "הציר המתון" אלא לצמיחתה של דאע"ש מחד, ולהעמקת הסרבנות של הימין הישראלי וממשלתו להכיר בפתרון של שלום המבטיח חופש וצדק חברתי לשני העמים. זוהי הקרקע בה יצמח דאע"ש המקומי. דאע"ש אינו רחוק, הוא מתדפק על דלתות הממלכה הירדנית, הוא התבסס בסיני, הוא זוכה לאהדה בגדה המערבית ובעזה, ולא קיימת גדר שיכולה למנוע את התפשטותו.
