החרם על ישראל נותר עד היום תופעה מבודדת, שהשפעתה מזערית. מקורו ביוזמה של 171 ארגונים פלסטינים לא ממשלתיים שהתאחדו בקריאה להטיל חרם כלכלי ותרבותי על ישראל ב9 ביולי 2005. עם הזמן תפסה הקריאה תאוצה, פרצה את הגבול הפלסטיני, והתפשטה על פני כדור הארץ כולו. אלא שהרשות הפלסטינית עצמה, המקיימת קשרים דיפלומטיים, ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, סירבה עד כה לתמוך בחרם, וכמוה רוב הממשלות בעולם.
עיתון הארץ מנסה למכור לנו את ליברמן החדש. בכותרת הראשית (2.1.14) הוא מודיע: "ליברמן לקראת הגעת קרי: 'יש לתת סיכוי למו"מ'". מהפרשן ברק רביד, אנו למדים שליברמן, בפאזה החדשה שלו, שינה את טעמו. עכשיו הוא מוכן לתת לקרי את מה שנתניהו מסרב לו מזמן - סיכוי למצות את המהלך שלו ללא פרובוקציות. בצד הישראלי של המתרס, אם כן, מסתמנת אופטימיות, גם אם זהירה.
לפני שבוע נחטפו ארבעה פעילים מרכזיים במרכז לזכויות האדם בדומא, השוכן בפרברי דמשק, אזור הנתון לשליטתו של "צבא האסלאם" בפיקודו של זהראן עלוש. החטופים הם רזאן זיתונה – דמות מרכזית באופוזיציה האזרחית, עורכת דין שמגינה על אסירים בבתי המשפט של משטר אסד – סמירה ח'ליל , ואיל חמאדה, ונאזם חמאדי.
גיא רולניק, העורך הכלכלי של "דה מרקר", יכול לחגוג על חשבון עמיתו סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ממון". בקרב על חקיקת חוק הריכוזיות הייתה ידו של רולניק על העליונה. הניצחון הזה, לדבריו, הוא על קואליציה של "אנשי העסקים, טייקונים ורגולטורים, רואי החשבון, עורכי הדין, הכלכלנים והעיתונאים ששירתו אותם: הקואליציה שהכחישה את רעיון הריכוזיות – מועדון קטן שהשתלט על המדינה ועל כלבי השמירה, ומחסל את הדמוקרטיה והשוק החופשי – הייתה מקיר לקיר." (דה מרקר, 11.12) לרשימה שנוצחה על ידי רולניק אפשר להוסיף את העיתון המתחרה, ידיעות אחרונות.
ההפגנות נגד תכנית פראוור היו סוערות גם אם לא המוניות, ועל כן עוררו רעש גדול. העיתונות הישראלית אוהבת תמונות של התנגשויות בין שוטרים ומפגינים ערבים כאשר דגלי פלסטין מתנוססים ברקע. דגלי פלסטין בהפגנות הפכו לאופנה של התרסה: ביבי רוצה שנכיר במדינה יהודית, לעומתו אנחנו מכירים רק בפלסטין, ובשבילנו אדמות הנגב הן אדמות פלסטיניות בדיוק כמו אדמות הגדה המערבית ועזה.
נתניהו מפגר אחר קצב ההיסטוריה, כאשר הוא ממשיך לנגן את אותה המנגינה הנושנה ביחד עם בשאר אסד, עבד אל פתח א-סיסי, ומלכי סעודיה וירדן, שגבם אל הקיר. לעומתם, האיראנים נאלצים להכיר בצורך לשנות את דרכם אם חפצי חיים הם. גורלו של אסד סימן להם שזמנה של המהפכה האסלאמית אוזל, ואם הם ימשיכו בניסיונותיהם להשתלט על עיראק, סוריה, בחריין, לבנון ועזה, הם יאבדו את הבית. לכן הם בחרו בחסן רוחאני, ומאז הם לא מפסיקים לחייך.
מסע הצלב של נתניהו נגד שאר העולם עמד במרכז נאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת. הנושא המרכזי הוא כמובן איראן, אבל החיצים מופנים אל ארה"ב ובעלות בריתה במערב.
נאום בר אילן 2 של נתניהו התרכז מטבע הדברים באיראן, אלא שבשולי הדברים נתניהו לא קיפח את הפלסטינים, והזכיר שאלה אנטישמים ואלו גם כן. מה הניע את נתניהו להשמיץ את הפלסטינים בעוד הוא מנהל אתם מו"מ
הנאום של נתניהו היה עד כדי כך כולו אמת, שהוא סחט שבחים מופלגים מכל מבקריו. איש מהם לא האמין שנתניהו מסוגל להגיד אמת, ועשרים שנות פעילות ציבורית יעידו על כך. הבעיה היא, אומרים פרשניו המנוסים, שנתניהו נזכר להגיד את האמת שלו בזמן שאף אחד כבר לא רצה לשמוע אותה, אחרי שהוא איבד את אמינותו בעיני העולם. חוסר האמינות של נתניהו לא נובע מעמדותיו כלפי איראן, אלא מעמדותיו כלפי הפלסטינים מחד, ומדיניות העמימות כלפי 'מפעל הטקסטיל' בדימונה.
הדרמה הצפויה לא התרחשה, אובמה ורוחאני לא נפגשו, ולחיצת היד ההיסטורית תחכה להזדמנות אחרת. תחת זאת, שני המנהיגים דברו אחד אל השני מעל במת העצרת הכללית של האו"ם. אובמה פרס בפני העולם את משנתו המדינית, וכך גם רוחאני. אם משווים את שני הטקסטים, נראה שהסדר בין איראן לבין ארה"ב קרוב מתמיד, וכי הפגישה הקרובה בין שר החוץ האמריקאי ועמיתו האיראני תצמיח הבנות דומות להסדר בין קרי לבין לברוב, באשר לנשק הכימי בסוריה.
