הכרזתו של אובמה על הכוונה להעניש את משטרו של אסד עקב השימוש בגז סארין, עוררה זעקה עולמית - עצור! חכה למסקנות פקחי האו"ם שנשלחו לאזור! אובמה טען שאין צורך לחכות, הוא כבר יודע בוודאות שאסד הוא זה שעשה שימוש בנשק הכימי שהביא למותם של למעלה מאלף ארבע מאות אזרחים,
בנאום לאומה שנשא ב-10 בספטמבר, חזר אובמה והצדיק את נכונות החלטתו לתקוף בסוריה, ובו זמנית גם נסוג ממנה כדי לתת הזדמנות להצעה הרוסית לפרק את משטרו של אסד מנשקו הכימי. באותו יום התפרסמה ב-ניו יורק טיימס כתבה המספרת את סיפורה של אמריקה, ושופכת אור על חוסר יכולתו של הנשיא לשכנע את עמו בצדקת דרכו.
בסוף אסד סיפק את האקדח המעשן שדובר עליו כה רבות במהלך השנה האחרונה. גופות התינוקות המוטלות על הרצפה לא השאירו אף אדם אדיש, כמו גם סיבת המוות. לא היו עליהן סימני דם. המוות היה שקט ואכזרי. התמונות גם לא השאירו מקום לפקפוק בשאלה מי נושא באחראיות לטבח ולשימוש בגז קטלני. זהו משטר שכבר מעל שנתיים טובח בבני עמו בנשק קונבנציונלי, במטוסים ובטילי סקאד. הוא כבר גבה מחיר של למעלה מ- 100 אלף קרבנות בנפש, מאות אלפי פליטים ומליוני עקורים בארצם. שני מיליון בתים הרוסים. כפי שראינו אין אמצעי שמשטר זה בוחל בו כדי לשמר את שלטונו גם לא הנשק הכימי, האסור בכל האמנות הבינלאומיות.
אנחנו שוב בהריון, הודיעו ציפי לבני וסאיב עריקאת לאחר כמה ניסיונות כושלים, הפלות אין ספור, ודם שזרם כמים לאחר כל כישלון. הפעם הדברים נראים אחרת, הם מבטיחים, ומדוע? כי הציפיות הן כה נמוכות, עד שמכאן אפשר רק לעלות.
ביום שישי ה-19.7 הודיע ג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי, על חידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים. ההודעה לא יצאה מירושלים או רמאללה, אלא דווקא מהבירה הירדנית עמאן, שהפכה לבסיס הקדמי של משרד החוץ האמריקאי באזור. קרי לא נפגש בסיבוב הנוכחי עם בנימין נתניהו, מאחר והיה ברור שלא נתניהו הוא מי שצריך להחליט. הכדור נמצא במגרשו של מחמוד עבאס, והוא זה שהתבקש לקבל את התנאים הישראלים המוכרים - מו"מ ללא תנאים מוקדמים, כלומר משא ומתן לשם משא ומתן, כנהוג מאז החתימה על הסכם אוסלו.
בשלושים ביוני האחרון הגשימו צעירי תחריר את חלומם הליברלי. כביטוי לרצון העם, הפך מוחמד בראדעי לנשיא בפועל של מצרים החדשה, שכבשה את הרחובות כדי להגשים את מה שלא הוגשם לאחר מהפכת ינואר 2011. מה שתנועת ה- 6 באפריל וצעירי המהפכה לא הצליחו להגשים בזמנו, השיגה תנועת "תמרוד" בקלות יחסית, מאחר ולמדה משגיאות העבר ותיקנה אותם. כאשר חוסני מובארכ סולק מהשלטון, המהפכנים דרשו להקים ממשלת מעבר, לכתוב חוקה חדשה ומודרנית, ולאחר מכן לנהל בחירות לפרלמנט ולנשיאות על בסיס משטר דמוקרטי חדש. והנה התגשם החזון: תנועת "תמרוד" פתחה במערכה חדשה שכותרתה "העם כותב את החוקה", והמועמד שלה בראדעי מנצח על התזמורת, בדיוק כפי שחלמו המהפכנים בכיכר תחריר.
ביום ראשון (7.7.13), נאספו רבבות מצרים בכיכר תחריר, בניסיון להוכיח לעולם שלא מדובר בהפיכה צבאית, אלא בתיקון שיחזיר את מהפכת ה- 25 בינואר לפסים דמוקרטיים. כדי להעניק לניסיון משנה תוקף, שבו מטוסי חיל האוויר המצרי לחוג בשמי קהיר כשהם מותירים מאחוריהם שובל עשן בצבעי דגל הלאום המצרי. המהפכנים המצרים זעמו על אובמה שלא נתן את ברכתו להדחת הנשיא הנבחר מורסי, וממש התחננו בפני ה- CNN שישנה גרסה ויפסיק לתאר את האירועים כהפיכה.
החלטת נתניהו להחרים את ועידת הליכוד ולוותר על ההתמודדות ליו"ר הוועידה, מעידה על מצבו הנחלש. המנצח הטרי ח"כ דני דנון ידוע בעמדותיו הקיצוניות, והוא כבר הודיע כי מוסדות הליכוד לא יאשרו כל הסכם עם הפלסטינים על בסיס שתי מדינות. לצדו עומד יו"ר הקואליציה הנוכחי יריב לוין, שמקדם את חוק יסוד "מדינת הלאום" כדי להדגיש את יהדותה של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי. אביגדור ליברמן, שותפו של נתניהו, דואג מצדו להפיץ לכל עבר שאבו מאזן אינו פרטנר למו"מ מדיני. על פניו נראה שהליכוד מקדם אג'נדה של סיפוח כל "ארץ ישראל", בנוסף לחקיקה אנטי ערבית מובהקת.
כאשר השווה נפתלי בנט את הפלסטינים לרסיס בישבנו של חייל גולני, הוא ללא ספק כיוון לדעת רבים בציבוריות הישראלית. מי שראה כיצד הנושא המדיני נדחק לשוליים במסע הבחירות האחרון, וכיצד תנועת המחאה חיבקה את המתנחלים, מבין שבנט אינו היחיד שחושב שעדיף לא לעקור את "הרסיס" כדי לא להסתכן בשיתוק, אלא להשאירו, דבר שיוביל לאי נוחות קלה בלבד מדי פעם. לא, לבנט שותפים רבים בכנסת ומחוצה לה.
