בכ"ט בנובמבר השנה יכיר האו"ם בפעם השנייה במדינה הפלסטינית, ושוב תהיה זאת הכרה "על הנייר" מתוך ניסיון נואש לגרום לכך שסוף סוף תגיע הטרגדיה הזאת אל סיומה. אולם, לאור תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד והסקרים המנבאים את התחזקותו של גוש הימין, נראה כי גם הפעם ההכרה תישאר בגדר הצהרה בלבד.
ביום רביעי בלילה הסתיים מבצע "עמוד ענן". כשעה לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה הופיע נתניהו והודה לכל אלה שתרמו להצלחת המבצע ותיווכו במאמצים הדיפלומטים, ובראשם הנשיאים אובמה ומורסי. מספר דקות עברו, והגיע תורו של חאלד משעל לחזור על הטקס, כשהוא מפריז בהישגי "הניצחון" של חמאס, וגם הוא אינו חוסך בדברי שבח למוחמד מורסי, פטרונו החדש.
מה משותף בין ראש ממשלת ישראל לבין ראש ממשלת חמאס? באופן פראדוכסלי הם חולקים אותו אוייב - ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן). השנאה של הנייה לאבו מאזן היא לא פחות מתהומית. עבאס מבטא את כל מה שהנייה מתעב: פשרה עם ישראל, חילוניות, ושלילת המשטר האיסלאמי. נתניהו מצדו שונא את אבו מאזן כי המתינות שלו מאיימת על שליטת ישראל בגדה. אבו מאזן רוצה להגיע לשלום עם ישראל
לפני ארבע שנים ניסה חאלד משעל מנהיג חמאס, שישב באותם הימים בדמשק, לבסס את שלטונו על ידי התגרות ברורה בישראל. הוא היה אחראי על חטיפת גלעד שליט, גרף את אהדת העולם הערבי, תוך בידוד אבו מאזן ותומכיו במצרים, סעודיה וירדן. באותה תקופה עמדו לצדו ערוץ אל-ג'זירה הממוקם בקטר, איראן, וכל "מחנה ההתנגדות". היום חאלד משעל כבר לא יושב בדמשק אלא בקטר.
אודה כבר מההתחלה, לא הצבעתי עבור אובמה למרות ששמחתי מאוד שרומני נכשל. עוד אעז ואתוודה, שגם בבחירות הקודמות נמנעתי מלהצביע עבור אובמה, ויחד עם זאת התרגשתי כאשר אדם שחור נבחר לנשיא ארה"ב. אני מעריץ את לינקולן הרפובליקאי, ונראה לי שבחלומותיו הפרועים ביותר הוא לא דמיין לעצמו את הרגע שבו שחור ודמוקרט יכהן כנשיא. הבעיה שלי היא, שאינני נוהג להצביע עבור אדם, אלא עבור הפרוגרמה שהוא מייצג,
