לא אמריקה וגם לא כבוד הנביא עומדים על סדר היום המצרי, אלא לחם, חינוך, דיור, בטחון כלכלי וחברתי, והשמירה על חופש ההתאגדות, השביתה והעיתונות. בדרך לשלטון איבדו האחים המוסלמים הרבה תמיכה. אם מורסי ימשיך בדרך הכלכלית של קודמו, הוא יפסיד את הרוב בפרלמנט. הזעם של הצעירים התפרץ נגד האמריקאים, אבל מורסי מבין היטב כי הוא הכתובת האמיתית. דמגוגיה אמנם הביאה אותו לשלטון, אבל עכשיו הוא נדרש למעשים, ואת זה הוא מתקשה לספק.
המחאה הפלסטינית, כמו המחאה הערבית, אינה מופנית ישירות נגד ישראל, וזה מה שמטריד את נתניהו. הנוער הפלסטיני המפגין מבין היטב, שהפגנות מול המחסומים משרתות את ראשי הרשות הפלסטינית, האוהבים להאשים את הכיבוש בתחלואיה של החברה הפלסטינית, ולהתנער מכל אחריות. אלא שמאז שנחתמו הסכמי אוסלו, הכיבוש הישראלי לבש צורה חדשה.
ישראל דורשת מארה"ב להמשיך ולנפנף במקל הארוך, וארה"ב מעדיפה לנופף בגזר, כי האופציה הצבאית אינה באה בחשבון. האדם הקטן בארה"ב טרוד בענייני פרנסה, הממשל האמריקאי מכונס בבעיותיו, בשקיעה ההדרגתית של האימפריה, ומחפש דרך לצאת מהמבוך, ללא הצלחה מרובה. נתניהו לא יכול להשלים עם זה. הוא רוצה שארה"ב תחזור לימי הקווים האדומים והאולטימאטומים הצבאיים. הוא גם חושב שאובמה תמים, וכי אין דרך להתמודד עם המציאות המשתנה אלא בכוח, במקל ארוך כזרועו הארוכה של צה"ל.
