המהפכה במצרים הגיעה לסף תהום. הכלכלה המצרית גוססת, ורזרבת המטבע הזר מספיקה לשלושה חודשים נוספים בלבד. התהליך הפוליטי, שמטרתו לבנות מחדש את מוסדות המדינה, הגיע למבוי סתום והוא מאיים על קיום המדינה כולה. ברור ששתי הבעיות קשורות זו בזו, והצלת מצרים מבחינה כלכלית תלויה בהצלתה הפוליטית. בלי הסכמה פוליטית בין הצדדים, אין למהפכת 25 בינואר עתיד.
שביתת הרעב של האסיר המנהלי סאמר עיסאווי הינה יוצאת דופן מכמה סיבות. ולאו דווקא בגלל אורכה (היא נמשכת למעלה מ-200 ימים ומסכנת את בריאותו ואת חייו) אלא משום שהיא צעד מחאה חסר תקדים. ההיסטוריה של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים עשירה במאבקים ומחאות אשר גבו קורבנות רבים, אך היו להם תמיד שני אפיונים: הראשון - הם בטאו החלטה קולקטיבית, והשני - הם תמיד דרשו לשפר את תנאי המאסר. השביתה הממושכת הנוכחית היא פועל יוצא של החלטה אישית, שמטרתה לכפות על ממשלת ישראל לשחרר את האסיר מכלאו.
על כניסתה של ציפי לבני לקואליציה של נתניהו כבר נאמר הכל, בנימה שלילית בדרך כלל. בפוליטיקה הישראלית אין מקום לניקיון כפיים, יושרה וקיום הבטחות, ומי שנוהג כך נענש על ידי הבוחר המתחבט והמתפתל. הבוחר מצביע בסופו של דבר עבור הבלתי נודע. הוא העלה את קדימה, הוריד אותה והזניק את יש עתיד והבית היהודי, וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. מפלגות קמות, והכל עוסקים בניחוש כמה זמן ייקח להן להעלם.
בחודש מרץ, לאחר שביבי יקים את ממשלתו החדשה, מתעתד הנשיא אובמה להגיע לביקור היסטורי ראשון בישראל וברשות הפלסטינית. אובמה רוצה לדבר עם העם בישראל, אבל בפיו אין כל בשורה. הנושא הראשון על סדר יומו העמוס של הנשיא האמריקאי יהיה איראן, ולאחריו סוריה.
מאז הקמתה מחפשת ישראל את זהותה, ללא הצלחה מרובה. אמנם היא הגדירה את עצמה כמדינה יהודית, אבל מתברר שזה לא מספיק, מאחר והיא לא מצליחה להחליט אם היהדות היא לאום, דת, או גם וגם. לכך מתווספים דו הקיום המוזר בו חיות מדינת ההלכה והמדינה האזרחית, והאזרחות הישראלית שאינה תלויה בעצם הלידה בארץ או החיים בה, אלא במוצא הלאומי / דתי. האזרח הערבי נהנה מזכויות אזרחיות אבל לא מזכויות לאומיות, ומאזרחות על תנאי, שכן ניתן לשלול אותה עקב "הפרת אמונים למדינת ישראל". צרפת היא של כלל הצרפתים, ישראל היא של אזרחיה היהודים, ומי שמערער על קביעה זו נשללת ממנו זכותו הבסיסית להיבחר, ולהשפיע על גורל המדינה.
אפשר לחשוב שבמערכת הבחירות הנוכחית לא קורה דבר כמעט. מאחר והתוצאה ידועה מראש, היא דומה לצפייה במשחק כדורגל בשידור חוזר. יש תחושה של תבוסתנות באוויר וההתייחסות לימין המתחזק היא כמו התייחסות למזג האוויר: אפשר לדבר עליו, אבל אי אפשר לשנותו. קשה להאמין שרק לפני שנה וחצי, בקיץ 2011, כבשו האזרחים את הרחוב, רעיונות חדשים נזרקו לחלל האוויר, הפוליטיקאים נראו בזויים ומובסים והצעירים התל אביבים יצאו מאדישותם והשמיעו את דעתם
מאז הופל משטרו של מובארכ בפברואר 2011, מצרים נאבקת עם עצמה בנסיון נואש ליצור משטר דמוקרטי חדש. למרות שעברו כבר כמעט שנתיים, עדיין אין למצרים חוקה, וגם פרלמנט אין לה. לעומת זאת, יש לה נשיא שנבחר בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, המייצג את האחים המוסלמים. מצרים נאלצת לעבור תהליך קשה ומפותל, משום שהמהפכה גיבשה שלושה כוחות עיקריים, בעלי אינטרסים מנוגדים.
