השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית

מהריסותיהן. לאחר השיקום המואץ שעברו המדינות האירופאיות השתנה המצב. דוגמא בולטת היא יפן. ארה"ב העניקה לה הקלות רבות כדי שתהווה בלם להתפתחות הקומוניזם במזרח אסיה. סחורות יפניות משוכללות וזולות יותר הורשו לחדור לשוק האמריקאי והעולמי בראשית שנות השבעים, וסימנו את סיום תקופת העליונות הכלכלית האמריקאית. השוק היפני הותיר את התעשיות האמריקאיות מאחור.

מעמד הביניים מהווה את המשענת העיקרית של המשטרים הדמוקרטיים המערביים. מעמד פריבילגיוני זה הוא שמרני ביסודו וחושש מכל ערעור על המשטר. אולם מעמד הביניים אינו תוצר טבעי של המשטר הקפיטליסטי. מרכס ואנגלס הסבירו בהרחבה כי המגמה הטבעית של המשטר הקפיטליסטי הוא לשחוק את מעמד הביניים, ולהשאיר על כנן שני מעמדות עקריים: המיעוט הבורגני והרוב הפרולטרי. קיומו של מעמד הביניים מונע את ההתנגשות ההכרחית בין שני המעמדות המנוגדים. הוא מטשטש את אופייה המדכא של המדינה ומציג אותה כתופעה העולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה.

ההתפתחות הטבעית של ההון גורמת לשחיקת מעמד הביניים ולאי יציבות של המשטר הקפיטליסטי, שמתבטא בהתמוטטויות חוזרות ונשנות . תהליך זה הגיע לשיאו בהתפרצות של שתי מלחמות עולם ואיבוד נתח גדול של העולם (והשוק) לידי המהפכה הסוציאליסטית. בשל כך החליטו ארה"ב ובריטניה, לאחר מלחה"ע השניה, להקים משטר קפיטליסטי "רך" יותר, שנהוג לכנותו "מדינת הרווחה". משטר זה מהווה סטייה מהקפיטליזם הצרוף. אין הוא מבוסס על חוקי השוק החופשי העירומים, כאשר המדינה היא "ועד המנהלים" של החברות המסחריות. זהו משטר שבו המדינה מגבילה את חופש הקפיטליסטים, ומבטיחה את המינימום של צרכי האזרחים. המדינה, , בשירות בעלי ההון, יוצרת סוג של הסכמה חברתית בין החברות לבין האיגודים המקצועיים במסגרת מכנה משותף המבוסס על קבלת העיקרים הבסיסיים של המשטר הקפיטליסטי. כלומר, זכות הבורגנות להרוויח אלפי מונים יותר מהעם.

בשנות השמונים, תקופת כהונתו של הנשיא האמריקני רונלד רייגן, נסוגה ארה"ב מההסכמה החברתית הזאת. בשל קשייה, לא הסכימה הבורגנות להמשיך לממן את מדינת הרווחה. היא גם נסוגה ממחויבויותיה כלפי האגודים המקצועיים. כח העבודה האמריקאי היה יקר. דבר שהווה מכשול בתחרות עם החברות היפניות, לרשותן עמד כח עבודה זול. כתוצאה מנסיגה זו, שילם מעמד הפועלים האמריקאי את מחיר שיתוף הפעולה שלו עם הבורגנות. רמת החיים שלו ירדה לעומת הפועלים באירופה וביפן, בשעה שרמת הרווחים של החברות עלתה.

עד מלה"ע השניה שלמו החברות 35% מהמסים הנכנסים לקופת האוצר האמריקאי. כיום הן משלמות רק 12%. מצד שני, מעמד הפועלים משלם 50% מהמסים, פי 4 ממה שמשלמות החברות. כלומר, הפועלים מממנים את ההשקעות החברתיות (חינוך, בריאות) בעצמם. (Luttwak, pp. 203-204)

מזה 20 שנה לא עלו המשכורות בארה"ב כלל. בעוד שבשנת 1984 קיבל הפועל האמריקאי את המשכורות הגבוהות בעולם, היום הוא נמצא בטבלת השכר במקום ה- 12 בעולם. שכר המינימום בארה"ב מגיע ל- 5.15 דולר לשעה, ואילו בגרמניה הוא מגיע ל12.37- דולר לשעה.

פער השכר הזה מצביע על נסיגת האיגודים המקצועיים, ועל הפיכת שוק העבודה האמריקאי לשוק "גמיש", המאפשר לחברות לפטר פועלים ללא כל הגבלה או פיקוח, ומאפשר להם לנצל כח עבודה בלתי מאורגן. בשני העשורים האחרונים חוסלו 40 מיליון מקומות עבודה בארה"ב. תהליך זה תרם אף הוא להחלשת האיגודים המקצועיים, וכפה על הפועלים לקבל עבודה בלי זכויות איגוד מקצועיות ובשכר נמוך ביותר.

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55