השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית

צעד אחר צעד על מדינות האזור. הנורמליזציה עם ישראל היתה המפתח שאיפשר למדינות הערביות להשתלב בכלכלה הקפיטליסטית העולמית בהנהגת ארה"ב של אמריקה.

אי אפשר להבין את ההסכמים שחתמה ישראל עם הפלסטינים והירדנים במנותק מהשינויים המבניים שהתרחשו במדינות ערב לאחר שהסתיימה מלחמת המפרץ. כמו כן לא ניתן לנתקם מהמשטר הגלובאלי אשר מנהיגה ארה"ב מאז ראשית שנות ה- 90. ישראל הייתה המרוויחה הגדולה ממשטר זה, בשל יכולתה להתאים עצמה לצרכיו. שינוי עמדה בכמה נושאים כמו היחס לאש"ף, פתח בפני ישראל אפשרויות, ייצב את מעמדה בשוק העולמי, וסייע בידה לשבור את החרם הערבי. הגמישות המדינית אפשרה למעמד השליט הישראלי לפתח יחסים עם מספר מדינות ערביות, ובמקביל להרחיב את היקף ההשקעות המערביות בישראל.

מדינות ערב – קיפאון ופיגור

בתקופה שקדמה למלחמה, במיוחד בשנות ה- 80, התאפיינה הכלכלה הערבית בשיתוף פעולה בין המדינות, ונשענה בצורה מכרעת על כספי הנפט מהמפרץ שסיפק את צרכי כל המדינות הערביות. למשל, היצוא מירדן לעיראק הגיע ל50%- מכלל היצוא הירדני, דבר שמסביר את תמיכת המלך חוסיין בעיראק בזמן מלחמת המפרץ.

מצד שני, מצרים נשענה על ההכנסות מהפועלים המצריים שעבדו במדינות הנפט. עיראק היתה מקור חשוב לקליטת ידיים עובדות מצריות ומספר העובדים המצריים בה הגיע ליותר ממליון וחצי. ירח דבש זה הסתיים עם הצטרפות מצרים לברית האמריקאית נגד עיראק. לאחר שעיראק הובסה, ירדו מחירי הנפט, וכתוצאה מכך התחוללה נסיגה בכלכלה הערבית. מצרים איבדה מקור חשוב להעסקת כח העבודה שלה. הנזק שנגרם לירדן היה אף גדול יותר. ראשית, זרימת הפליטים מכווית הביאה לעליה באחוז האבטלה. שנית, וחשוב אף יותר, ירדן איבדה את השוק החשוב ביותר לסחורותיה. הוואקום הכלכלי דחף את מדינות ערב לחיק קרן המטבע הבינלאומית, שהפכה תחליף לשיתוף הכלכלי הערבי.

בשנת 1991 אימצה מצרים תוכנית של רפורמות כלכליות, בהנחיית קרן המטבע הבינלאומית. מטרתה היתה למשוך השקעות זרות לפיתוח הכלכלה. רפורמות כלכליות אלו נכפו למעשה על ידי הממשל האמריקאי, דרך קרן המטבע, על כל המדינות המתפתחות בעולם. הן התבססו ביסודו של דבר על הפרטת אמצעי היצור (מבתי החרושת ועד חברות החשמל והתקשורת), צמצום השרותים הסוציאליים, ביטול מכסי המגן על התוצרת המקומית, ושחרור המשקיעים מתשלום מסים.

באותה שנה עצמה, העבירה הליגה הערבית את מושבה מתוניס לקהיר. צעד זה הווה הכרזה על סיום החרם הערבי על מצרים, שהוטל עליה עם החתימה על הסכם קמפ דיויד בשנת 1977. כך שבה מצרים מחדש למלא תפקיד מרכזי במדיניות הערבית. ואולם, מדיניות זו לא היתה מכוונת כעת נגד ישראל ואמריקה, אלא בכוון ההפוך. תפקידה של מצרים היה להכשיר את הדרך למדינות ערביות נוספות אל הנורמליזציה עם ישראל, ולציית לתכתיבים האמריקאים, במיוחד אלה הקשורים למצור על עיראק. מאז עברה הליגה הערבית לקהיר, פשט בה שיתוק מוחלט, ומטרותיה המקוריות עברו מהפך של 180 מעלות. לא עוד מנגנון המשרת את העמים הערבים, אלא כלי נוסף ביד האימפריאליזם האמריקאי באזור.

הסכם אוסלו אינו סתם הסכם כניעה פלסטיני לישראל. למרות שהצד הבטחוני הוא המכריע באופיו של ההסכם, אי אפשר להתעלם מהצד הכלכלי. ישראל נהנית משליטה בטחונית וכלכלית על השטחים הכבושים. השטחים הפלסטינים, המהווים את השוק השני בחשיבותו ליצוא הישראלי, ממשיכים להיות החצר האחורית שלה.

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55