השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית

על עומק משבר ההנהגה ומשבר הדרך שהעם הפלסטיני עובר. הנהגת אש"ף ניצלה את מעמדה כדוברת החוקית היחידה של העם הפלסטיני כדי למחוק את האמנה הפלסטינית, לגנות את ההיסטוריה הלוחמת שלה ולהגדירה כטרור, להכיר בזכות קיומה של ישראל ולחתום על הסכם שלום. כל זאת מבלי להוציא מישראל התחייבות לפרק את ההתנחלויות, לבטל את סיפוח ירושלים המזרחית, או להכיר בזכות השיבה של הפליטים.

לאחר שנמוגה אשליית ההסכמים, נחשף כי ההנהגה הפלסטינית אינה מייצגת אלא את האינטרסים הצרים של הבורגנות הפלסטינית, אשר קשרה את עצמה לאינטרסים הבטחוניים והכלכליים הישראלים. נשאלת השאלה: האם הגענו לקצה הדרך? האם אין פתרון צודק לבעיה הפלסטינית, פתרון שישים קץ לכיבוש ולפליטות? כדי לענות על שאלה זו עלינו להתעמק בהבנת המצב הקיים במישור הבינלאומי, הערבי והפלסטיני, ולהסיק את המסקנות האובייקטיביות המתבקשות.

"שתי מדינת לשני עמים" – סיסמא מיושנת

הסיסמא שאמצה תנועת השחרור הפלסטינית בראשיתה, ואשר קראה להקמת "שתי מדינות לשני עמים", בטאה את יחסי הכוחות ששררו בעולם בשנות השבעים והשמונים. יחסים אלה התאפיינו בדו קיום של שלום בין שתי המעצמות הגדולות, בריה"מ וארה"ב. לפני כן דגל אש"ף בסיסמא "מדינת פלסטינית מהים (התיכון) עד הנהר (הירדן)". אולם, גישה מקסימליסטית זו לא מצאה הד בעולם הערבי או הבינלאומי. בעקבות מלחמת אוקטובר 1973, מלחמה שהיוותה מנוף להסדרי שלום באזור, מתנן אש"ף את סיסמתו בנסיון להתקרב לעמדה הסובייטית ולזכות בתמיכתה.

נכונות אש"ף להכנס למשא ומתן עם האויב הישראלי ולקבל את חלוקת המולדת טמנה בחובה סיכון. ואולם, החלטה זו תאמה את מאזן הכוחות הבינלאומי שהכתיב גישה של פתרונות ביניים ודו קיום בשלום. היה זה תרגום פלסטיני לגישה שאימצו באותה תקופה כל תנועות השחרור בעולם: להשען על סיוע סובייטי כדי להשיג הישגים ממשיים, או להכנע לצוויי האימפריאליזם האמריקאי.

בעוד ישראל הפכה לבת ברית קרובה של ארה"ב באזור, לא היה מנוס מכך שתנועת השחרור הפלסטינית תשען על התמיכה הסובייטית לשם כך היה עליה להתאים עצמה לאסטרטגיה הסובייטית באזור ולאמץ את פתרון הביניים. תוכנית השלבים של אש"ף זכתה להד חיובי מאוד באירופה ואפילו בחוגים מסויימים בארה"ב, דבר שחיזק מאוד את הבסיס העממי והפוליטי של המהפכה הפלסטינית.

יש לציין כי הגישה של פתרון ביניים אינה מצטמצמת לשאלות בינלאומיות בלבד. גישה זו יושמה גם במדיניות הפנים של ארה"ב ואירופה בתום מלחה"ע ה-2. מטרת המדיניות הכלכלית-חברתית באותה תקופה היתה לשמור על איזון בין האינטרסים של ההון והעבודה. למדינה ולחוקיה נועד מקום חשוב בשמירה על האיזון הזה באמצעות תוכניות רווחה חברתית מחד, ומדיניות של תעסוקה מלאה ומניעת אבטלה מאידך. באווירה זו התקבלה בברכה ההצעה הפלסטינית להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל.

אולם, אוירת הפיוס הבין מעמדי השתנתה עם בחירתם של רונלד ריגן לנשיא ארה"ב ושל מרגרט תאצ'ר לראש ממשלת בריטניה. (ראו פרקים 5-8 במסמך זה). התברר כי ההון אינו מעוניין להתמיד במדיניות ההתפשרות עם מעמד הפועלים. שיעור הרווח החל להדרדר בגלל ההוצאות העצומות של המדינה, השכר הגבוה, והתחרות הפרועה עם יפן על שווקי העולם המצטמקים.

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55