השאלה הפלסטינית והאלטרנטיבה הסוציאליסטית

למען התעשרות הבורגנות במדינות המתועשות.

מול הקולוניאליזם צמחו תנועות מקומיות לשחרור לאומי. לנין נמנע מלתת תמיכה בלתי מותנית לבורגנות הלאומית במאבקה לשחרור. תיאורטית הוא הכיר בזכותו של כל עם להגדרה עצמית, ואולם הוא התנה את תמיכתו בכך שהגשמת זכות זו תשרת את מאבקו של מעמד הפועלים לקראת סוציאליזם. כמו כן, הזהיר לנין את מעמד הפועלים מאימוץ הרעיון הלאומי גרידא. הוא חשש שרעיון זה, הנטול אבחנות מעמדיות, ידביק את שורותיו של מעמד הפועלים בשחיתות. הוא הגדיר את העקרון הלאומי במלים הבאות:

"בחברה הבורגנית הפך העקרון הלאומי לצורך שאין מנוס ממנו מבחינה היסטורית. לאור זאת מכירים המרכסיסטים בהכרח ההסטורי של התנועה הלאומית. ואולם, על מנת שהבנה זו לא תהפוך לתמיכה בלאומיות, יש צורך שתהיה מוגבלת ומאוד מדוייקת, ותתיחס רק לגורמים המתקדמים באותה תנועה. זאת כדי למנוע מסמוס התודעה הפועלית על ידי צורת המחשבה הבורגנית". ("על השאלה הלאומית", הוצ' רק"ח, דצמבר 1972)

בספרו המפורסם "זכות האומות להגדרה עצמית" קבע לנין את אופי התמיכה שעל מעמד הפועלים להעניק לתנועה הלאומית: "על התנועה הלאומית ככח דמוקרטי להסיר את הנטל הפיאודלי ואת כל צורות הדיכוי הלאומי, ואולם התמיכה בלאומיות הבורגנית מעבר לכך, פירושה בגידה בפועלים, … כאן מונח הקו המפריד שלעתים הוא דק ביותר". (שם)

השמאל הפלסטיני – התודעה הלאומית גוברת על התודעה המעמדית

היום, לאחר התמוטטות התנועה הלאומית הפלסטינית, ברור שהקו המפריד הדק, שעליו דיבר לנין, הטשטש לחלוטין ביחסים בין המפלגות השמאליות הפלסטיניות ובין הבורגנות הלאומית הפלסטינית, כפי שיוצגה ב"תנועה לשחרור פלסטין" – פת"ח. צורת המחשבה הלאומית גברה על צורת המחשבה המעמדית, והתרבות הלאומית היתה דומיננטית לאין ערוך מהתרבות הפרולטרית האינטרנציונליסטית.

תנועת פת"ח נהגה להטיף שהעם הפלסטיני הוא "עם אחד" שאין בו מעמדות, ומי שמפלג את העם למעמדות מחליש את האחדות הלאומית. סיסמת "האחדות הלאומית" הפכה למילת קסם ותנאי שאין בלתו למיגור הכיבוש. ואולם, כאשר בחתימתה על הסכם אוסלו נטשה הבורגנות את עמדת השחרור המהפכנית, הפכה האחדות למלכודת מוות.

בראשיתה בלטה הבורגנות הלאומית הפלסטינית במאפייניה המהפכניים ונכונותה להקריב קורבנות כדי לבנות מדינה פלסטינית וכלכלה פלסטינית עצמאית. אולם, הקשיים שהיא נתקלה בהם ויחסי כוחות לטובת הציונות, בצד הסד המחשבתי הבורגני והדחיפה לממש אינטרסים חומריים מהירים למען המעמד שלה, דחפו אותה לחפש לעצמה מקום במסגרת המשטר העולמי החדש. התוצאה היתה נטישת פרוגרמת המאבק הלאומי, והכפפת מעמד הפועלים הפלסטיני לצורות הניצול המכפירות ביותר על ידי הציונות מזה ועל ידי הבורגנות הלאומית המשתפת עמה פעולה מזה. תהליך זה מתרחש כאשר הכלכלה של הגדה המערבית ורצועת עזה מוכפפת לישראל ומתנהלת בהתאם לאינטרסים הבטחוניים והכלכליים שלה.

יש לקבוע בבהירות: התמוטטות המפעל הלאומי הפלסטיני לא נגרמה על ידי המעבר של הבורגנות למחנה הכיבוש הציוני, אלא בראש ובראשונה בשל התמוטטות הפרוגרמה השמאלית המתנגדת לאוסלו. הארגונים הפלסטינים השמאליים, ובמיוחד שתי החזיתות הדמוקרטית והעממית, לא הצליחו לצאת בעוד מועדמצבת הקונצנזוס הלאומי, ולהציע אלטרנטיבה מעמדית למבוי הסתום אליו הגיעה הבורגנות המיוצגת ברשות הפלסטינית בהנהגת יאסר ערפאת.

עמודים: 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54 55