ביידן, תודה אבל לא תודה

נתחיל מהחדשות הטריות. בתכנית הבוקר של אריה גולן נשאל חילי טרופר, מהמחנה הממלכתי, מה עמדתו לגבי הצעתו של ביידן בנושא שתי המדינות. תשובתו היתה חד משמעית – "לא רלבנטי כרגע". אם נוסיף לכך את סירובו המוחלט של נתניהו להצעה האמריקאית-מצרית בנוגע לעסקת חטופים, נראה שביידן הולך ומאבד גובה בקרב ההנהגה הישראלית. השפעתו הגיעה לשיאה כאשר הציב את נושאת המטוסים אייזנהאואר מול חופי לבנון, והביע תמיכה בלתי מותנית בישראל. זכורה היטב התרעתו המשולשת מול חיזבאללה ואיראן –  Don't.

קשה לדבר על מדינה פלסטינית כאשר 80% מהפלסטינים בגדה תומכים במתקפה של חמאס בשבת ה-7 באוקטובר, בעוד שמולם ניצב רוב ישראלי, השולל באופן מוחלט ריבונות פלסטינית מלאה, במיוחד לאור אירועי השבת השחורה.

החברה הישראלית מפולגת יותר מתמיד. הממשלה נגד הצבא, הימין נגד השמאל, ומעל הכל מרחף הוויכוח על גורל החטופים – האם לסיים את הלחימה כדי להציל את החטופים מידי חמאס, או להמשיך את המלחמה בתקווה שהלחץ הצבאי ירכך את חמאס.

גם הנושא המדיני מפלג את החברה. הממשלה מסרבת לדון ב"יום שאחרי", דבר שגורם, לטענת הצבא, לאיבוד ההישגים הצבאיים שהושגו בדמם של כמאתיים חיילים מתים ואלפי פצועים. בקיצור, עם ישראל לא פנוי "לגחמות" של ביידן, מדינה פלסטינית איננה נמצאת בשיח, ומסתמן שיש קצר של ממש בתקשורת בין האמריקאים לישראלים.

ועם כל זאת, הוויכוח המדיני המתנהל בקבינט הוא מעניין. זהו ויכוח שמפלג את ממשלת האחדות. נתניהו טוען שהדיון בנושא "היום שאחרי" ייעשה עם סיום המלחמה, ואילו גנץ ואיזנקוט טוענים שהיום שאחרי הוא כאן ועכשיו. במילים אחרות, המלחמה במתכונתה העצימה הסתיימה, וצריך להחליט כבר עכשיו מה עושים. איך ייתכן שבאותו קבינט מלחמה יושבים יחד נתניהו וגנץ, מנהלים ביחד את הקרבות, ולא מסכימים על השאלה הבסיסית: מלחמה או לא מלחמה?

המציאות בשטח מאפשרת להבין טוב יותר את המחלוקת. למעשה, ישראל ביתרה את עזה לשניים, עזה צפון ועזה דרום. בעזה צפון המלחמה הסתיימה והצבא נסוג חלקית. זה השטח עליו קיים ויכוח, מה עושים אתו ומי ישלוט בו. בני גנץ מהמר על פקידים פלסטינים מקומיים שינהלו את החיים של 150 אלף העזתים שנותרו במקום. סמוטריץ ובן גביר רוצים לספח את השטח לישראל וליישב אותו במתנחלים. ומה ביבי רוצה? הוא רוצה לשרוד. אם ילך עם סמוטריץ ובן גביר יפסיד את השותפות עם גנץ, ויקים עליו את ביידן. אם ילך עם גנץ הקואליציה שלו תתפרק, ועתידו הפוליטי נחרץ.

וכך, בעוד ביידן מנסה לטפל בבעיה מהשורש, ומחפש פתרון בר קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני המדמם, קואליציה ואופוזיציה מתקוטטות ביניהן על מה יהיה עתידה של צפון עזה. הישראלים אינם פנויים לפתרונות שורשיים עכשיו. למען האמת, הם מעולם לא היו. תמיד העדיפו ניהול סכסוכים על פני פתרונם. גם כעת הם מחפשים את הדרך הקצרה לצאת מהפלונטר ולחזור לחיי היומיום.

למרות התחושה הפנימית של כל ישראלי שה-7 באוקטובר היה יום מכונן, והאסון הגדול ביותר שקרה למדינה מאז הקמתה, אין כרגע פניות וכוח נפשי לרדת לעמקם של דברים. על פני השטח כולם מבינים שהצבא כשל והאמון בו נסדק. כולם מבינים שהאחראי העיקרי לאסון הוא ראש הפירמידה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר מתנער מכל אחריות, ומטיל אותה על הצבא, שכל צמרת הפיקוד שלו כבר לקחה אחריות על הכישלון.

והנה האבסורד: מה בעצם הכשל של נתניהו? הוא סמך על חמאס, מימן אותו, אפשר לו להתעצם, כדי להחליש את הרשות הפלסטינית ולקבור אחת ולתמיד את רעיון שתי המדינות. ואחרי כל זה, ביידן בא אליו שוב עם המנטרה של מדינה פלסטינית. המסקנה של נתניהו: אין על מי לסמוך, לא על הרשות ולא על חמאס. ומה כן צריך לעשות? אין לו כרגע תשובה, "שקט נלחמים".

מול הכישלון הקולוסאלי הזה, שהוריד את ישראל על ברכיה, ואילץ את ארה"ב לצאת להצלתה, עומד הנשיא האמריקאי, ששם את כל הביצים בסל הישראלי, ומגרד את פדחתו. איך אפשר לפקוח את עיני הישראלים, ולשכנעם שהאשליה שניתן לנהל את הסכסוך במקום לפתרו, היא שעומדת בבסיס הקונספציה שגרמה למחדל ה-7 באוקטובר. אני, חושב ביידן, אביא להם פתרון בדמות מדינה פלסטינית עטופה באדרת סעודית. אולי את המתנה עצמה הם לא יאהבו, אבל את העטיפה המהודרת הם יסכימו לקבל.

הצרה של ביידן, שאין לו באמת עם מי לעבוד. השחקנים עליהם הוא בונה, רחוקים מאוד ממדיניותו ומתפיסת עולמו. איך ניתן לסמוך על השליט הסעודי, מוחמד בן סלמן, אותו MBS עליו הכריז ביידן עם היבחרו שהוא אישיות בלתי רצויה? איזה רשות פלסטינית אפשר לבנות עם נסיך דמים אשר מתעב את הדמוקרטיה, ושוחט מתנגדים פוליטיים? איזה רשות פלסטינית יכולה לקום, כאשר נציגיה מעורבים בשחיתות ומדכאים כל סממן של חופש ודמוקרטיה? ובעיקר, איזה רשות פלסטינית "משודרגת" תיבנה, כאשר חמאס מסתתר מאחוריה? האם אין כאן חזרה מדויקת על הדגם של חיזבאללה שמסתתר מאחורי ממשלת לבנון, אבל הוא הקובע למעשה?

אז מה נותר מתוכנית ביידן? לא הרבה מלבד העובדה שהיא מסייעת להיפטר אחת ולתמיד מהממשלה הימנית המשיחית והקיצונית בישראל. האם זאת מטרה ראויה? כן. האם היא חיונית? כן. האם היא מעשית? כן.

שנת 2024 היא שנת בחירות בארה"ב וייתכן שגם בישראל. שתי מערכות הבחירות שזורות זו בזו. מצד אחד יעמוד הצמד טראמפ-נתניהו; מצד שני ביידן ואיתו מחנה גנץ והאופוזיציה לנתניהו. טראמפ מסמל את הכאוס ואת רמיסת הדמוקרטיה, ביבי מסמל את קץ הדמוקרטיה וטיפוח שאיפות הסיפוח של סמוטריץ ובן גביר. הפלתו של נתניהו, תפתח דף ישראלי חדש, ותהווה ללא ספק הישג לביידן. לעומת זאת, ניצחון של טראמפ יהיה אסון לאמריקאים, ומכה קשה לחברה הליברלית והחופשית בכל העולם.

האמת היא, שהפתרון נמצא אך ורק בידי הישראלים והפלסטינים עצמם. שמונה עשורים הם שוכנים זה לצד זה, תלויים זה בזה, על אותו שטח אדמה קטן שבין הנהר לים. ביטחונם ורווחתם תלויים רק בעצמם, ובמה שיחליטו או לא יחליטו לעשות. לא ביידן ולא מוחמד בן סלמן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לא יוכלו להושיע אותם מעצמם.

המחנה הדמוקרטי בישראל, אשר הפגין חדשים ארוכים למען ישראל דמוקרטית, לא יכול להסתפק בהפלת ממשלתו הכושלת של ביבי. אם המחנה הדמוקרטי רוצה להביס את המשיחיים, הפשיסטים והמושחתים, ולעשות אתחול לחברה הישראלית, עליו לתפוס את השור בקרניו. לא מספיק לשאוף לאחדות בעם. האתחול מחייב לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים.

הדרך אכן ארוכה. ההסתמכות על רודנים כמו בן סלמן, סיסי, ועבדאללה, לא תקצר אותה. כדי להבטיח את עתידו של העם הפלסטיני, אין מנוס מלפעול למען צמיחתה של תנועה דמוקרטית פלסטינית. תנועה כזאת לא קיימת כרגע, לאסונם של הפלסטינים, ולאסונם של הישראלים. כל תנועה דמוקרטית ישראלית החותרת בכנות לשלום, מחוייבת להכיר באופן ברור וחד משמעי בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, לחופש ולשוויון. זכות זו אינה ניתנת לערעור, והיא צריכה להיות מובטחת, תהיה אשר תהיה הצורה המדינית שיוחלט עליה בסופו של התהליך.