ג'קי ח'ורי מחמיץ את מתנגדי נתניהו בישראל ואת התפקיד שהפלסטינים יכולים למלא בשינוי

כתב הארץ לעניני ערבים, ג'קי ח'ורי, מתייחס למשבר המנהיגות העמוק בזירה הפלסטינית. בטור דעה (הארץ 18.3) הוא מביא ניתוח ראלי של פשיטת הרגל של המנהיגות הפלסטינית על כל פלגיה, אך נכשל בהסקת המסקנות המתבקשות, ואינו מציע שום רעיון שעל בסיסו ניתן להצמיח מנהיגות חלופית. במקום להצביע על כיווני מחשבה יצירתיים, הוא חוזר לדוגמה של של חד"ש ובל"ד לפיה אין הבדל מהותי בין ממשלת נתניהו הנוכחית ובין הכוחות המתנגדים לה. זוהי עמדת התקרבנות פסיבית של יאוש, המתעלמת מהתפקיד שיכולה מנהיגות ערבית אחראית למלא בקידום שינוי דמוקרטי בישראל

את מאמרו של ג'קי ח'ורי אפשר לחלק לשניים: הראשון כולל תאור נוקב של הזירה הפלסטינית המדממת והמובסת. החלק השני מדשדש במקום, ובמקום להציג לקחים ותובנות מפשיטת הרגל של המנהיגות הפלסטינית, חוזר לשיח ההתקרבנות, ומאשים את הישראלים באדישות לסבל הפלסטיני ובתבוסה מוסרית.

ח'ורי מציג את שלושת המסלולים המרכזיים שהגדירו את האסטראטגיה הפלסטינית בעשורים האחרונים ואת הסיבות לקריסתם: המאבק המזוין, המו"מ המדיני, וההשענות על המשפט הבינלאומי. הביקורת שלו היא חד משמעית. המאבק המזוין "המיט אסון כבד על החברה הפלסטינית, במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר". המו"מ המדיני "לא הוביל למדינה פלסטינית אלא ההפך: הפך את אש"ף ואת הרשות לגופים חלשים, תלויים וחסרי השפעה". המשפט הבינלאומי, לדבריו "נותר בעיקרו כלי רטורי שמייצר הצהרות".

מקביעות צודקות, ואפשר להגיד גם אמיצות, אלה מגיע ח'ורי לסיכום עגום ופסימי: הפלסטינים תקועים ונשחקים בתוך שלושת הווקטורים האלה. במקום סולידריות, אמונה בצדקת הדרך, ונכונות להתקומם נגד עוולות, שוררת היום תחושה של עייפות ומצב רוח הישרדותי. לדוגמא, הרצח המזעזע של משפחת בני עודה מכפר טמון, שני ילדים והוריהם, שנורו למוות על ידי הצבא הישראלי, לא עורר כל תגובה פלסטינית. בעבר, מעיד ח'ורי, אירוע כזה היה מצית הפגנות ועימותים לאורכה ולרוחבה של הגדה. מה שקיבלנו היום זאת שתיקה כואבת, כמעט אדישה. מצב זה, נובע לדעתו בראש ובראשונה מפשיטת הרגל של המנהיגות הפלסטינית, שמשדרת תחושות של יאוש וחוסר אונים.

אחרי שהגדיר באופן כל חריף את עומק המשבר, ניתן היה לצפות בחלקו השני של המאמר, שהכותב יציע תובנות לגבי הדרך ליציאה מהבור שאליו הגיע המאבק הפלסטיני. במקום זאת אנו מקבלים מחזור של מנטרות המוכרות שמוליכות ליאוש וחוסר האונים.

לדעתו של ח'ורי, הנצחון הצבאי הישראלי מלווה בהתבהמות של החברה הישראלית האדישה לסבל הפלסטיני. גם אם יופל נתניהו בבחירות הקרובות, אומר ח'ורי, הדבר לא ישנה דבר ביחס לפלסטינים. זוהי קביעה שגויה וחלקית שמובילה למבוי סתום ופסיביות.

אין להקל ראש בהתגברות המסוכנת של טירור יהודי בגדה המערבית בחודשים האחרונים. מדי יום אנו עדים לתקיפות אלימות של פלסטינים חפים מפשע על ידי כנופיות פשיסטיות של מתנחלים בגיבוי הצבא. ההסלמה באלימות הפושעת בשטחים מגיעה על רקע המלחמה שחיזקה ללא ספק גורמים פשיסטיים ורצחניים בחברה הישראלית.

אבל זו אינה כל התמונה. מול העליה של מגמות ימין גזעני ואלים ישנם חלקים חשובים בחברה הישראלית שמביעים בפעולה בשטח ובאמירות ביקורתיות את התנגדותם הנחרצת לטירור היהודי. בנוסף לארגוני זכויות אדם ואנשי שמאל, שכבר שנים פועלים לתמיכה בפלסטינים, אנו עדים להתגייסות של כוחות מהמיין סטרים של הממסד שמתייצבים בברור נגד הפורעים האלימים ונגד הגיבוי הממשלתי לו הם זוכים. רק ביום שישי 20.3 שלחו עשרות מפקדי צבא ומשטרה בכירים בדימוס, מכתב פומבי לרמטכ"ל, למפכ"ל המשטרה ולראש השב"כ, בו קראו להם למנוע ביצוע פשעי מלחמה בעת מלחמה ולעצור את ההיגררות לפשעים נגד האנושות. מכתבם קבע "כמעט מדי יום מתבצעים פשעים נגד האוכלוסיה. כבר לא מדובר בקומץ חוליגנים פורעי חוק. מדובר בפעילות מאורגנת הכוללת גם לובשי מדים היורים בחפים מפשע, שורפים רכוש ובתים של אזרחים." (נוסח המכתב ושמות החותמים פורסמו במודעה בהארץ 20.3.2026)

ח'ורי גם מתעלם מכך שהמלחמה האזורית, שאת אימתה ומוראותיה אנו חיים מאז ה-7 באוקטובר 2023, לא פרצה ביזמתה של ישראל. ח'ורי לא מוכן להכיר בכך שהגורמים שדחפו למלחמה ושפתחו בה היו חמאס ו"ציר ההתנגדות" האיראני. הוא גם ממעיט מהתפקיד ההרסני שממלא חמאס וממרכזיותו של הציר האיראני, החותר להרוס את ישראל בדרך להשלטת דיקטטורה אסלאמית קיצונית על האזור כולו. מה שראינו אחרי ה-7 באוקטובר הוא דומיננטיות מוחלטת של השיח הקיצוני הלאומי והדתי בזירה הפלסטינית. זה היה שיאו של תהליך שנמשך שנים, שבו הובילה חמאס בגיבוי של תנועת החרם על ישראל (BDS) הצגת כל שיתוף פעולה עם ישראלים, כולל ישראלים מתנגדי שלטון, כ"בגידה". אמנים, סופרים, אקדמאים, ואנשי רוח ישראלים נפסלים ומוחרמים, ללא קשר לדעותיהם. בסוג של מחלה אוטו אימונית, מוקעים ומנודים קולות פלסטינים שמציגים גישה מורכבת יותר ביחס לישראל ולישראלים.

הפספוס הגדול של ח'ורי הוא הביטול של הסיכוי להחליף את הממשלה בבחירות הקרובות. כאשר הוא  כותב "גם הבחירות הקרובות אינן מבטיחות שינוי מהותי, כי גם אם נתניהו לא ירכיב את הממשלה,לא תהיה בכך משום בשורה מדינית", הוא מבטל לחלוטין את הניגוד החריף שקיים בישראל בין גורמי הימין הפשיסטי, החותרים לרסק את המשטר הדמוקרטי, ובין הכוחות שנאבקים למען דמוקרטיה.

ח'ורי חוזר כאן על עמדת חד"ש ובל"ד שגורסות, ולא מהיום, שאין הבדל מהותי בין הגושים השונים בישראל. לפי תפיסה זו המפלגות הערביות בישראל לא יתנו יד לשותפות עם המפלגות הציוניות המתנגדות לנתניהו, גם אם משמעות הדבר המשך שליטתה של הקואליציה הנוכחית אחרי הבחירות.

היחיד שנוקט בגישה שונה הוא חה"כ מנסור עבאס. אני מוצא הגיון רב בעמדתו של חה"כ עבאס, שטוען בעקשנות שהמשימה העליונה של האוכלוסיה הערבית ושל הציבור הישראלי כאחד, היא הפלת ממשלת נתניהו. חה"כ עבאס קורא ליצור שיתוף פעולה יהודי ערבי רחב למען השגת מטרה זו. עבאס מודע להתנגדות של רוב מנהיגי האופוזיציה לשיתוף פעולה איתו אחרי הבחירות, אבל הוא בונה בצדק על כך שברגע האמת, יתגייסו חוגים רחבים בציבור הישראלי, ויכפו על מנהיגי מפלגות האופוזיציה הנוכחית את שיתופה של מפלגה ערבית שוחרת שלום ודו קיום וכך יבטיחו את הפלת נתניהו.   

לסיכום, אחרי שח'ורי מגדיר את המנהיגות הפלסטינית הנוכחית ככושלת וקיצונית, ניתן היה לצפות שיקרא להקמה של מנהיגות אחרת, שתשדר לישראל ולעולם מסרים מסוג חדש. כאשר הוא מבטל את הניגוד הפנימי בחברה הישראלית, ומסתפק בהטחת האשמות על הציבור הישראלי, הוא מודיע למעשה שיהיה מוכן להשלים עם המשך שלטונו של נתניהו. וכך במקום להציע דרך לשינוי, הוא ממשיך להסתגר בעמדה פסיבית של יאוש.