בעיה במשילות – היכונו לבחירות הבאות

ששים ואחד זה טוב, אבל לא בדיוק מספיק כדי למשול. חברי הקואליציה שטרם הושבעה יודעים זאת היטב, אבל דוהרים קדימה עם הראש בקיר. כבר כמעט שכחנו מתי היו הבחירות האחרונות, ונתניהו ממשיך לדשדש בניסיון להרכיב את הממשלה. השותפים "הטבעיים" כבר יושבים על יד ההגה ומחכים בכיליון עיניים למינויי שרי הליכוד כדי לצאת לדרך, הגם שהם חשים שהטיול עלול להיות קצר ולהסתיים במפח נפש.

למי ששכח נזכיר שהניצחון של נתניהו היה מוחץ. הוא התחיל באופוזיציה עם 12 מנדטים בבחירות של 2006, טיפס ל-27 מנדטים בבחירות של 2009,עלה ל- 31 מנדטים בממשלתו השלישית, נשאר רק עם 20 עם פרישת ישראל ביתנו מהרשימה המשותפת, וזכה ב- 30 מנדטים בבחירות האחרונות. עולה ויורד, משנה שותפויות, פעם בלי חרדים ופעם עם, וכעת הוא בדרך אל ממשלתו הרביעית.

למעט ממשלתו השנייה, כאשר חבר לאהוד ברק וביחד החזיקו השנים קדנציה שלמה, נתניהו מעולם לא היה מרוצה מממשלתו. אלא שאותה ממשלה אידיאלית הרחיבה את הפערים החברתיים עד כדי כך, שלבסוף הובילה לאינתיפאדה חברתית אדירה ששינתה את המפה הפוליטית מקצה לקצה. מפלגת העבודה הלכה לאופוזיציה ומאז מתקשה נתניהו למצוא שותף אמין שיאפשר לו את מה שהוא הכי חושק בו: יציבות שלטונית, משילות!

בממשלה האחרונה מצא נתניהו תחליף לאהוד ברק בדמות יאיר לפיד, ש-19 המנדטים שלו הספיקו די והותר כדי להבטיח את היציבות הנכספת. אלא שלפיד הוא צעיר שאפתני, בניגוד לברק, שכבר עמד בראש הממשלה ולא שאף ליותר ממשרד הביטחון. לעומת זאת בממשלתו האחרונה התחרו מול נתניהו על הראשות ארבעה סוסי פרא מלאי אנרגיה ושאפתנים, ואת זה נתניהו לא יכול היה להכיל. בנט ניסה לאגף אותו מימין, ליברמן ניסה לכבוש את הליכוד מבפנים, סער מיצב את עצמו כיורש טבעי, ולפיד,ששולט ברזי התקשורת לא פחות מנתניהו, כבר הריח את ראשות הממשלה. זה היה הקרב בין אדלסון למוזס, בין "ידיעות אחרונות" ל- "ישראל היום". אך נתניהו פירק את הממשלה, ערבב את הקלפים, ויצא כמנצח הגדול: סער פרש לטפל בדוד התינוק, ליברמן, שראשי מפלגתו ופעיליו המושחתים ממלאים את חדרי החקירות, צנחל- 6 מנדטים, בנט נאלץ הסתפק ב- 8, לאחר שחשף את אופייה השמרני ואף הגזעני של מפלגתו, ולפיד שנחבט מכאן ומכאן הגיע לגמר עם 11. הרצוג עלה ל-24 תוך שהוא נאלץ לחלוק את התהילה עם ציפי לבני, ולעומת כל אלו ביבי קפץ נטו, הישר אל 30 המנדטים.

איבד את השדרה המרכזית

שותפיו הקודמים אמנם התרסקו, וזו נחמה פורתא, אבל לעומת זאת שותפים חדשים לא הגיעו. למעשה נצחונו של ביבי אינו כה גדול, בעיקר כי הדרך שבה בחר להגיע לשלטון ניצבת בעוכריו. כאשר פיזר את הממשלה והלך לבחירות הוא זכה לפופולריות גבוהה בהרבה מכל יריביו, אך לקראת הסוף הוא התחיל לקרטע, וביום האחרון הוא הרגיש שהוא מאבד את זה. זעקתו 'הערבים באים, הערבים באים' אמנם הצילה אותו, אך הוא כבר לא פנה לשכל הישר אלא העיר את הפחדים הקמאיים ביותר של עם ישראל, שהתגייס להושיע אותו ברגע האחרון.

ביבי גנב את דעת בוחריו, כי הכל כשר כדי להגיע לשלטון, אלא שבדרך הוא פילג את העם ונשאר עם משענות קנה רצוץ. השמנא והסלתא של אנשי העבודה, הליברלים והשמאל, אינם רואים את בחירתו כלגיטימית. הם שואלים: כיצד ייתכן שאלו הסובלים ממדיניותו יותר מכל בוחרים בו שוב ושוב? איך הוא מצליח להגיע לשלטון בזעקות שבר אודות הפצצה האיראנית והערבים, בעודו מתעלם מבעיית הדיור? מדוע הקריאות של הרצוג מעל הבמה בשדרות לדאוג לשכבות החלשות שנזנחו ע"י הליכוד נפלו על אוזניים ערלות? בעיני הגוש האשכנזי הפריפריה איבדה את שיקול דעתה. היא בעיקר מזרחית, גזענית וחסרת ערכים ותרבות ליברלים.

נתניהו זכה, אבל בדרך הוא איבד את ההרצוגים, את הליבניז והלפידים, את מלח הארץ ונסיכיה, וכל זה לטובת מי? למען החרדים האשכנזים האנטי ציונים, החרדים המזרחיים שבראשם עומד "הוא זכאי", וכמובן המתנחלים. נכון, שכחנו להזכיר את מר "רפורמת הפלאפון" עם חיוך המיליון דולר, שחבר לקבוצת אנשים שאינם מבדילים בין ימינם לשמאלם. הבעיה איננה המספר – 61 מנדטים – אלא מה הם מייצגים. לא הכמות קובעת אלא האיכות. ישראל מחולקת בצורה ברורה בין מרכז ופריפריה, בין אשכנזים ומזרחים, בין חילונים לדתיים (על הערבים בכלל אין מה לדבר), ולא קשה לאפיין את הקואליציה הנרקמת, איזה גוון שולט בה ומי נשאר בחוץ.

המפסידים מהווים את השדרה המרכזית של החברה ישראלית: הם מעמד הביניים הגבוה, הם משלמי המיסים, שכמו דומיהם בעולם דוגלים בערכים ליברליים אותם ירשו מהוריהם, ושאותם הם מקנים לילדיהם בבתי ספר פרטיים ומכללות יוקרתיות. אמנם גם הם "לא אוהבים ערבים", אבל באופן תרבותי. הם מעקמים את אפם נוכח גזענות בוטה, הם לא יכולים לחיות עם הקריאות "סודנים לסודן" של מירי רגב, הם לא יכולים לסבול את הניסיונות לעקר את בית המשפט העליון. הם גם סולדים מפוליטיקאים, ובעיקר מהחרדים, שרואים בכנסת קודם כל מקור פרנסה. הם ובניהם לא זקוקים לקריירה פוליטית, הם בוחרים באתגרים האמתיים – בהיי-טק ומדע, בבנקאות ובעסקים. הם מתחזקים את המדינה הזאת ומרגישים שהיא "נגנבת" מהם.

המהמר

נתניהו מנסה כל פעם לערבב את הקוביות ולהטילן מחדש בציפייה לתוצאה יותר טובה, אבל אינו מצליח. התשובה נעוצה בפערים העמוקים שנפערו בישראל מאז שנתניהו וחבריו ערערו את הלגיטימיות של ממשלת 61 המנדטים בראשות יצחק רבין, בשותפות מרצ של שולמית אלוני ובתמיכתן מבחוץ של הסיעות הערביות. כדי להגיע לשלטון נתניהו לא בחל בהסטה בוטה נגד רבין וירש אותו מיד לאחר הירצחו. האידאולוגיה של נתניהו בועטת בפרות הקדושות שבעבר היו משותפות לימין ושמאל בישראל ואפשרו קונסנסוס שהרוב היהודי היה יכול להסכים איתו. השדרה המרכזית שיש לה תפקיד מוביל בעשייה החברתית, הכלכלית, האקדמית והתרבותית,מבטאת שאיפה למדינה מתוקנת ששמה קץ בצורה זו או אחרת למעגל המלחמה והכיבוש. עבור נתניהו הם "אוהבי ערבים" ו"לא פטריוטים". אבל ככל שהוא מדביק להם יותר תארים (הם שכחו מה זה להיות יהודים) כך הוא מרחיק אותם ממנו, ואיתם את המשילות שהוא כל כך מתאווה לה.

הממשלה הנוכחית מוכיחה שאין בידי הימין לבנות ממשלה יציבה לבדו. הניצחון המזהיר של נתניהו בבחירות, האצבע המשולשת בעין לממשל האמריקאי, הצפצוף על העולם, סירובו להתחייב לשים קץ לכיבוש, החקיקה הגזענית, הניסיון לפגוע בבית המשפט העליון – כל אלו הסתיימו ב-30 מנדטים ובקואליציה של 61. זוהי ממשלה בערבון מוגבל, והיא רק מדגישה עד כמה העדר הסכמה על דרכה של המדינה ואופייה מובילים למבוי פוליטי סתום.

ההתחזקות של הימין אין בה די כדי לשנות את המציאות המקיפה אותנו. עד כה סירבו כל הממשלות, מימין ומשמאל, לשים קץ לכיבוש ולתקן את האפליה כלפי האוכלוסייה הערבית. כתוצאה מכך המערכת הפוליטית נמצאת במצב של סחרור מתמיד. כישלונו של השמאל להציג אלטרנטיבה מדינית אמיצה רק חיזקה את הימין. היכונו לבחירות הבאות שבהן יערבבו את הקלפים פעם נוספת, אבל אל תצפו לגדולות. הבעיות הגדולות – פערים חברתיים מצד אחד וכיבוש וגזענות מצד שני, נותרו על כנן ועד כה לא קמה המפלגה שיכולה לחבר בין שתי הסוגיות ולהציג פתרון אמיץ שיביא לחברה שוויונית ומתוקנת.