הפעולה המלחמתית בעזה היא תוצאה ישירה של ארבע שנים של בזבוז זמן יקר על ידי ממשלת נתניהו הימנית, שסירוב בהתמדה להדבר ולהגיע להסדר שישים קץ לסכסוך, ובו זמנית, המשיך לבנות בהתנחלויות.
המבצע הצבאי האחרון לא לפתור את הבעיות של תושבי הדרום, להפך. המבצע רק נותן לגיטימציה לממשלת חמאס ולטענתה שישראל היא סרבנית השלום. הפעולה מחלישה את יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, והופכת את פניותיו לישראל למושא ללעג ולקלס בקרב העם הפלסטיני. ישראל גם מעמידה במבחן קשה את ההנהגה החדשה של האחים המוסלמים במצרים, ומתגרה בנשיא מוחמד מורסי.
בצל סבב הלוחמה בעזה, מנסה ממשלת ביבי לקבור סופית את הדרישות החברתיות, ולהציב את השאלה הביטחונית כשאלה האחת והיחידה שאמורה להעסיק את הציבור. העוני, האבטלה הגואה, הכרסום המתמיד בשירותים החברתיים, וכמובן תוכניות הצנע והקיצוצים שמתכננת ממשלת ביבי העתידית מוצגים כלא רלבנטים.
בנוסף, לא ניתן להתעלם מהתרגיל הגלוי של שר הביטחון אהוד ברק, שמנסה להשתמש בעזה, כשהוא מדשדש מתחת לאחוז החסימה, כדי לחזור לכהונה נוספת.
שני צדדים יוצאים נשכרים מהפעולה המלחמתית הישראלית: ממשלת הימין בישראל, וממשלת חמאס בעזה. הקיצוניות משני הצדדים תמשיך לחגוג, ואילו שני העמים, השואפים לשלום ולצדק חברתי, נדרשים לשלם את המחיר.
כתיבת תגובה