מדינה פלסטינית מהשפה ולחוץ

הצונמי המדיני סופסוף הגיע לחופי ישראל. כותרות העיתונים זועקות ומזהירות את הישראלים המטיילים בעולם להתרחק מסכנה, להמעיט בדיבור עברית, ובכלל – כל יהודי מתבקש להסתיר סממנים חיצוניים המצביעים על יהדותו. זאת לנוכח התמונות היוצאות מעזה, שאינן מותירות מקום לספק: ישראל מרעיבה את האוכלוסייה.

מהיום הראשון למלחמה הפך הסיוע ההומניטרי לנשק לגיטימי בעיני ממשלת ישראל הימנית, בעוד שהציבור הישראלי היה ונותר עסוק בפצעיו, במכאוביו ובחטופיו. עם שלם חי בפוסט ־ טראומה – לא רק בגלל הטבח ב־7 באוקטובר, אלא גם בשל מה שהתרחש לאחרונה, כאשר טילים איראניים במשקל חצי טון כוונו למרכזי ערים בישראל והחריבו שכונות שלמות.

העולם לא הסתפק בגינויים בלבד, אלא נקט פעולה פוליטית אקטיבית בהובלת נשיא צרפת עמנואל מקרון, שמיהר להכיר במדינה פלסטינית. מקרון, כמו ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר, נענו לקריאתה של סעודיה וארגנו, בחסות האו"ם, ועידה בניו יורק בהשתתפות 125 מדינות שתמכו בפתרון שתי המדינות. אמנם האו"ם כבר הכיר בעבר במדינה פלסטינית, וראש הרשות הפלסטינית הכריז על עצמו כ"נשיא" וכינה את האוטונומיה שלו "מדינה", אך הפעם ההכרה לובשת אופי רציני יותר – כיוון שמדובר במה שמכונה "מדינות ידידותיות לישראל", וזה ההבדל הקטן אך המשמעותי מבחינת הישראלים.

כבר לפני 14 שנה, במרץ 2011, הזהיר אהוד ברק – שר הביטחון בממשלת נתניהו – ש"לקראת חודש ספטמבר אנו עומדים בפני צונמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו. יש תנועה בינלאומית שתכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967. זאת טעות לא להבחין בצונמי הזה. הדה-לגיטימציה של ישראל באופק, גם אם האזרחים לא רואים זאת. זה מסוכן ביותר ודורש פעולה – יוזמה מדינית תקטין את הסיכונים בהמשך הדרך".

אבל הצונמי המדיני לא הגיע אז. מדינות העולם קיבלו את המצב כמות שהוא. הנושא הפלסטיני נדחק לשוליים, בצל האביב הערבי שהפיל את המשטרים הערביים בזה אחר זה. אירופה – אותה אירופה שהתעוררה היום, אולי מאוחר מדי – המשיכה לממן את הכיבוש הישראלי בעקיפין, בין אם באמצעות תמיכה ברשות הפלסטינית ובין אם בתמיכה עקיפה בחמאס באמצעות ארגוני סיוע.

מאז 2007, כאשר חמאס סילק את הרשות הפלסטינית מעזה בהפיכה אלימה, נוצרו למעשה שתי ישויות יריבות – אם לא אויבות: אבו מאזן שולט בגדה המערבית, וחמאס בעזה. שתיהן שיתפו פעולה עם נתניהו: אבו מאזן קיבל ממנו כספי מיסים שהתקבלו מהעסקת עובדים פלסטינים בישראל, וכיסוי ביטחוני באמצעות השב"כ; חמאס קיבל כסף קטרי, שקלים שהוזרמו לבנקים בעזה, ושפע של סחורות שנמכרו בשווקים והניבו לו הכנסה נוספת.

כך נעלמה לה המדינה הפלסטינית. אבו מאזן הוכיח שאין בידיו לנהל אפילו את האוטונומיה העלובה שלו, וחמאס סחר עם ישראל תוך כדי שהוא מצהיר בקול "לעולם לא נכיר בישראל", תוך שימוש בכספים לחפירת מנהרות.

כדי להסיר ספק: מדינה פלסטינית לא תקום. לא רק משום שהימין הישראלי מתנגד לה, אלא מפני שהפלסטינים עצמם הוכיחו שאינם מסוגלים להקים ולנהל מדינה. הכרה בינלאומית, כמו זו שראינו באו״ם, אינה אלא הצהרה ריקה – כולם יודעים זאת. אך היעדר מדינה לא פוטר את ישראל מהאחריות: בין הירדן לים חיים שני עמים, שגורלם שזור זה בזה. כל עוד אין שוויון זכויות – פוליטיות, אזרחיות וכלכליות – לשני הצדדים, לא ייתכן כאן עתיד בטוח.

בשנת 2016, במקום צונמי מדיני, הגיע טראמפ לראשונה לבית הלבן. נתניהו והימין לגלגו על אזהרותיו של ברק, והשמאל הישראלי הפך לסמרטוט חסר ערך. טראמפ העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, הכיר בסיפוח רמת הגולן, וב־2020 העניק לישראל מתנה שלא יכלה לחלום עליה – הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. המעגל הושלם: הימין הישראלי הוכיח שהשאלה הפלסטינית אינה לב הסכסוך הישראלי ־ ערבי, וכי הנוסחה "שלום תמורת שלום" עדיפה על "שלום תמורת שטחים".

כך הפכה המדינה הפלסטינית לנושא לא רלוונטי. ימין ושמאל בישראל הסכימו שהסכסוך עם הפלסטינים אינו פתיר, וכל שנותר הוא לנהל אותו. בשלהי כהונתו של ביידן התחממו היחסים עם סעודיה עד כדי כך שהנורמליזציה בין שתי המדינות כמעט יצאה אל הפועל. ישראל, בשל כוחה האסטרטגי באזור, שימשה כמטרייה ביטחונית למדינות המפרץ מול איראן. מוחמד בן סלמן אף היה מוכן לוותר על התנאי היסודי לנורמליזציה – הכרה במדינה פלסטינית.

אלא שכולם נותרו עיוורים למה שהתרחש סביבם. איראן ושלוחותיה החליטו להפוך את הקערה על פיה. בעוד ישראל ובעלות בריתה במפרץ נהנו מפירות השלום המדומה, חמאס ביצע טבח ביישובי עוטף עזה וחטף אזרחים ללא הבחנה, חיזבאללה פתח במתקפה מלבנון, איראן שלפה טילים בליסטיים ממחסניה – והשלום הפך בין לילה לסיוט. סיוט שאינו מרפה – לא מן העולם, לא מן האזור, לא מן הפלסטינים ולא מן הישראלים.

והנה, פלא: לאחר שנתיים של מלחמה, כשישראל חושפת את שריריה ומסירה את האיומים סביבה – מלבנון דרך סוריה ועד טהראן, ובעזה מחסלת את הנהגת חמאס, הורגת 60 אלף תושבים, הורסת 75% מהבתים, בתי הספר ובתי החולים שמתחתיהם נבנו המנהרות ושמתוכם הוא ניהל את המלחמה נגד הצבא הישראלי – דווקא אז מתכנסות בניו יורק 125 מדינות בחסות האו"ם, בראשות סעודיה וצרפת, וקוראות להקמת מדינה פלסטינית.

במסמך המסכם של הוועידה דורשות המדינות מחמאס לוותר על הנשק ועל השלטון, ולהעביר את השליטה בעזה לידי הרשות הפלסטינית – ועל כך נאמר: שיא הצביעות. ישראל ביצעה עבורן את מה שראש ממשלת גרמניה תיאר כ"העבודה המלוכלכת": היא עשתה "ג'נוסייד", הרעיבה, הרסה וחיסלה – ולמעשה סילקה את חמאס מן הדרך.

כעת אבו מאזן מגנה את ישראל, כמוהו כמקרון וסטארמר, וגם סעודיה וגרורותיה במפרץ – מגנות. אבל אין בכך כדי למנוע מהן לנסות ליהנות מפירות המלחמה הנוראית הזאת. סעודיה מנסה להתחמק מזעם ההמונים הערבים, הרואים בצדק במשטרים הערביים שותפים של ישראל, כאלה שנתנו לגיטימציה לכיבוש ועשו הכול כדי להשכיח את הסוגייה הפלסטינית. כעת אותם משטרים מגנים את ישראל ומכריזים שוב – בפעם המי יודע כמה – על תמיכתם במדינה פלסטינית.

כדי להסיר ספק: מדינה פלסטינית לא תקום. לא רק משום שהימין הישראלי מתנגד לה, אלא מפני שהפלסטינים עצמם הוכיחו שאינם מסוגלים להקים ולנהל מדינה. ב־1994, במסגרת הסכמי אוסלו, ערפאת ויתר בפועל על הקמת מדינה והסתפק באוטונומיה מוגבלת בעזה ובגדה. הוא השאיר בידי ישראל את הריבונות, את הכלכלה, את השקל, את המכס, את הנפקת תעודות הזהות ורישיונות הנהיגה – הן בעזה והן בגדה.

הכספים שהועברו לרשות הפלסטינית על ידי מדינות תורמות מימנו את שחיתותה. הכספים בעזה מימנו את שחיתות חמאס וגם את חפירת המנהרות – למרות שחמאס ידעה היטב שמלחמה בישראל תוביל להחרבת עזה. הסיסמאות המוכרות – "מהים עד הנהר", "אפרטהייד", "הישות הציונית" – לא נועדו אלא להבטיח את שלטונם של ההנהגות הפלסטיניות ולחסום כל אפשרות לביקורת, לדמוקרטיה, לחופש ביטוי ולהתארגנות.

המדינה הפלסטינית שהוכרה באו"ם אינה קיימת במציאות, וכל אותן מדינות המכירות בה יודעות זאת. מדובר בהכרזות פורמליות שאין דרך לממשן. אולם עצם העובדה שלא תקום מדינה פלסטינית אינה פוטרת את הציבור בישראל מהאחריות למצוא פתרון. בין הירדן לים חיים שני עמים, שגורלם שזור זה בזה. ה־7 באוקטובר הוא יום אסון לישראלים, אך גם הפך ליום נכבה עבור הפלסטינים.

הדרך למנוע את הישנות האסון היא אחת והיא אינה תלויה בעוצמה צבאית. הטכנולוגיה הישראלית המתקדמת ידעה להתמודד עם הטילים האיראניים ועם האיומים של חיזבאללה, אך ביום פקודה – כשאלפי פלסטינים חצו את הגדר, טבחו באזרחים ולקחו בני ערובה – היא כשלה.

עדיין קשה לדעת כיצד תסתיים המלחמה, אך ברור שבמוקדם או במאוחר תצטרך החברה הישראלית לערוך חשבון נפש. השאלה הפלסטינית אינה שאלה חיצונית – לא לבנונית, לא סורית, לא ירדנית – אלא שאלה פנימית. הפלסטינים, בכך שוויתרו בפועל על הקמת מדינה עצמאית, הפכו לבעיה ישראלית.

כבר ב־1994 טענו כי הסכמי אוסלו קברו את רעיון המדינה הפלסטינית, ונחשבנו על ידי השמאל והליברלים לקבוצת שוליים הזויה. היום, לאחר שתמכנו במלחמה נגד חמאס, ולא התחבאנו כמו כל אלה הזועקים בצביעותם "ג'נוסייד", כשהם מרוצים מכך שחמאס חוסלה, אנו שבים ומתריעים: לא נוכל להמשיך לחיות כאן אם הפלסטינים לא יזכו לשוויון זכויות – פוליטיות, אזרחיות וכלכליות.