המשטר האיראני משלם היום את מחיר טעותו האסטראטגית בארגון וגיבוי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר

גילוי דעת של מפלגת דעם

המלחמה בין ארה"ב וישראל לבין איראן, שמתנהלת מאז ה-28 בפברואר, מזעזעת את האזור ואת העולם. בשעה שטילים נופלים וכטב"מים מתפוצצים על כל מדינות האזור, ובשעה שאזרחי ישראל רצים למקלטים, מתנהל בישראל ובעולם ויכוח נוקב על אופיה של המלחמה. מה הסיבות שגרמו לה, ומה יהיו תוצאותיה.

גילוי הדעת של מפלגת דעם, שאנו מפרסמים כאן, מתאר את המהלכים שהובילו למלחמה, מפריך תובנות שגורות שהשתרשו בשיח הליברלי והפרוגרסיבי, ומצביע על הכוון שכוחות השלום והקידמה בישראל צריכים לאמץ, כדי להביא להפלת ממשלת הימין הקיצוני בבחירות הקרובות.

במפלגת דעם חברים יהודים וערבים אזרחי ישראל, התומכים בשלום ישראלי פלסטיני המבוסס על שוויון וכיבוד זכויות שני הצדדים. מייסדי המפלגה היו שותפים במאבק נגד הכיבוש מאז תחילת שנות השמונים, מאבק שהגיע לשיאו בדצמבר 1987, באינתיפאדה הראשונה. עמדת דעם ביחס למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, וביחס למלחמה האזורית שנפתחה בעקבותיה, מתבססת על אותם עקרונות ומטרות שהנחו את המפלגה מאז ומתמיד.

המלחמה באיראן היום היא המשך ישיר של ה-7 באוקטובר   

המלחמה נפתחה במתקפה אמריקאית-ישראלית משולבת על איראן בשבת, 28 בפברואר 2026. מלחמה זו היא המשך ישיר של מתקפת הטרור של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023. במשך שנים בנתה איראן את חמאס ואת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני כמרכיב מרכזי ברשת הארגונים והמיליציות שפעלו במדינות שונות באזור ואפשרו לה להפיץ את מסריה ולצבור השפעה אזורית, תוך המנעות מעימות ישיר עם ישראל.

רשת זו כללה את חיזבאללה בלבנון; משטר אסד בסוריה; המיליציות השיעיות בעיראק; החות'ים בתימן, וחמאס והג'יהאד האסלאמי בשטחים הפלסטינים. מה שכונה "ציר ההתנגדות", איפשר לאיראן להשתמש בשלוחים, שרובם ארגונים לא-מדינתיים, כדי לערער את היציבות של יריבותיה, ולאפשר לה להגשים את מטרת העל. בסופו של דבר וברגע המתאים, חתרה טהרן למלחמה כוללת ולחיסולה של ישראל, שתקבע את משטר האייתולות בטהרן ככוח העל השליט באזור.  

במשך שנים הצליח המשטר האיראני לפעול במסגרת אסטרטגיה זו מבלי להיתקל בהתנגדות משמעותית. מעמדה של איראן התחזק מאוד במהלך שני העשורים האחרונים, אחרי הפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003 והפלת משטרו של סדאם חוסיין, שהיה גורם מרסן לשאיפות ההתפשטות של טהרן.

הכישלון הצורב בעיראק יצר בציבור האמריקאי טראומה. למעשה נוצר מעין קונצנזוס בארה"ב, אותו ביטא ממשל אובמה במדיניות הכלה כלפי איראן, שהתבטאה בהסכם הגרעין משנת 2015. בחסות מדיניות זו, המשטר האיראני פעל לחזק את שלוחיו בלבנון ובעזה, ועודד את תחושת "יום הדין" הקרב, וההתכוננות למערכה הגורלית לחיסול מדינת ישראל.

ב-7 באוקטובר, כאשר פתחו חמאס והג'יהאד האסלאמי במתקפת הטרור על ישובי עוטף עזה, הם הוציאו לפועל תכנית רחבה יותר, שמטרתה לא היתה שחרור פלסטין אלא שינוי המציאות באזור. ההוכחה לכך היתה ההצטרפות המיידית של חיזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן להתקפה על ישראל במה שהם כינו "מלחמת התמיכה". המלחמה שמתנהלת מאז, ומשפיעה על חיי כל עמי האזור, היא תוצאה ישירה של ההרפתקה הרצחנית שבה פתח חמאס בשרות ההנהגה בטהרן.

המשטר האיראני סירב לקרוא את המפה של יחסי הכוחות

במשך שנתיים פעלה ישראל להדוף את המתקפה של חמאס וחיזבאללה, פגעה במנהיגי שני הארגונים, וריסקה את כוחם הצבאי של שני הארגונים העיקריים בציר האיראני. המבצע המשולב של ישראל וארה"ב ביוני 2025 פגע קשות ביכולות הצבאיות ובתוכנית הגרעין של איראן. כזכור, חודשיים וחצי לאחר מכן, באוקטובר 2025, נחתם הסכם הפסקת אש בעזה, וכל החטופים הישראלים שוחררו. מלחמת 7 באוקטובר הגיעה לסיומה. תוצאות המלחמה בעזה היו ברורות וחותכות, ולאף צד לא היה אינטרס לחדש את הלחימה.

אלא שהמשטר האיראני סירב להכיר במציאות. מאז המבצע ביוני, הוא קידם נראטיב לפיו ״ציר ההתנגדות״ הוא שניצח, וישראל היא שהובסה, והיא זאת שבקשה הפסקת אש, עקב הפגיעה הקשה שספגה במתקנים הכלכליים, הרפואיים והצבאיים בעריה המרכזיות. המשטר בטהרן סירב לעשות את החישוב האסטראטגי המתחייב מתבוסתו ותבוסת שלוחיו. ההנהגה האיראנית התעלמה מהמשמעות מרחיקת הלכת של הצטרפות ארצות הברית, לראשונה בהיסטוריה, למתקפה ישראלית על מתקני הגרעין.

בסוף דצמבר 2025 נחשפה במלואה חולשתו ופגיעותו של המשטר בטהרן, כאשר פרצה התקוממות עממית אדירה, אליה הצטרפו מעגלים חברתיים חדשים, בהם סוחרי הבזאר. המפגינים קראו מוות לחמנאי ודרשו את סילוק משטר האימים שמפיל את חתיתו על איראן כבר 47 שנים, ודרדר אותה לעוני, רעב ונחשלות. יותר משלושים אלף אזרחים נטבחו במהלך ימים ספורים, בניסיון נואש של המשטר לדכא את המחאה.

ההנהגה האיראנית התעלמה מהמשמעות מרחיקת הלכת של הצטרפות ארצות הברית, לראשונה בהיסטוריה, למתקפה ישראלית על מתקני הגרעין. בסוף דצמבר 2025 נחשפה במלואה חולשתו ופגיעותו של המשטר בטהרן, כאשר פרצה התקוממות עממית אדירה, אליה הצטרפו מעגלים חברתיים חדשים, בהם סוחרי הבזאר

על רקע זה דרש טראמפ, נשיא ארה"ב, מאיראן להכנס למשא ומתן, וגיבה את דרישתו בשיגור כוחות צבאיים לאזור. ואכן, בפברואר 2026, נפתחו בנסיכות עומאן, שיחות בין נציגי ארה"ב ואיראן, במטרה להגיע להסכם שימנע עימות צבאי. התקווה היתה שהסכם כזה יאפשר להסדיר גם את הזירות של עזה ולבנון. הכל ציפו שהמשטר האיראני יכיר ביחסי הכוחות שנוצרו, ויסכים לוותר על הפרוייקט המגלומני שלו כולל על תכנית הגרעין.

טראמפ חזר והצהיר שוב ושוב, שהוא מעדיף פתרון מוסכם על פני עימות צבאי. אבל מנהיגי טהרן בחרו להתעלם ממה שהיה מובן מאליו. תחושת היוהרה ההרסנית שהשתלטה על הנהגת חמאס והביאה את סינוואר לפתוח במתקפה הרת אסון ב-7 באוקטובר, איפיינה גם את עמדת המשטר האיראני, ונציגיו למו"מ סרבו לדרישות של ארה"ב. המסר לחמאס וחיזבאללה עבר – שני הארגונים אמצו גם הם עמדות סרבניות – חיזבאללה הודיע שלא ימסור את נשקו לממשלת לבנון הריבונית, ולא יאפשר יישום הפסקת האש עם ישראל; חמאס מצידו דחה את החלטת מועצת הביטחון להתפרק מנשק, ומכשיל כל התקדמות בישום התכנית לשיקום בעזה.

הבדלנות האמריקאית אפשרה למשטר האיראני להמשיך להתעצם

כל הסימנים מצביעים על כך שההנהגה האיראנית חשבה, שהיא תצליח למנוע את המתקפה, ותוכל להשיג הסכם נוח, שלא יחייב אותה לויתורים מרחיקי לכת. ההערכה של טהרן התבססה על ההתנגדות הציבורית הרחבה למלחמה בארה"ב, כולל התנגדות גורפת של המפלגה הדמוקרטית, וגם של חלקים מהאגף הקיצוני של תומכי טראמפ במפלגה הרפובליקנית. בנוסף, בטהרן העריכו שמדינות המפרץ, החוששות ממלחמה שתפגע בנכסי הנפט שלהן, מהוות גורם רב השפעה על ממשל טראמפ. ההימור האיראני היה שארה"ב תדבוק במדיניות האמריקאית המסורתית שנמשכה יותר מעשור, של הכלה; דבר שימנע מטראמפ ומישראל לפתוח ביוזמה צבאית.

ואכן, במשך שנים הצליחה טהרן לתמרן את מדינות המערב, תוך שימוש מושכל בפשרנות האמריקאית ובסירוב של וושינגטון להכנס לעימות איתה. הסכם הגרעין שנחתם בשנת 2015, שחרר את איראן ממשטר הסנקציות הנוקשה, ופתח בפניה אפשרויות כלכליות שלא היו קיימות קודם. בחסות הלגיטימציה הבינלאומית שנתן לו אובמה, העצים המשטר האיראני את מערך הטילים הבליסטיים, את תעשיית הכטב"מים הקטלניים, חימש ומימן בסכומי עתק את המיליציות הטרוריסטיות בלבנון, תימן, סוריה, עיראק, בעזה ובשטחי הרשות הפלסטינית.

במשך שנים הצליחה טהרן לתמרן את ארה"ב ואת המערב, תוך שימוש מושכל בסירוב של וושינגטון להכנס לעימות איתה. הסכם הגרעין שנחתם בשנת 2015, שחרר את איראן ממשטר הסנקציות הנוקשה. בחסות הלגיטימציה הבינלאומית שנתן לו אובמה, העצים המשטר האיראני את מערך הטילים הבליסטיים, את תעשיית הכטב"מים הקטלניים, חימש ומימן בסכומי עתק את המיליציות הטרוריסטיות בלבנון, תימן, סוריה, עיראק, בעזה ובשטחי הרשות הפלסטינית.

גם מתקפת ה-7 באוקטובר לא הביאה את ממשל ביידן לשנות את מדיניות ההכלה השגויה ולחשב מסלול מחדש. באפריל 2024, אחרי שאיראן תקפה את ישראל לראשונה במאות כטב"מים וטילים בליסטיים, פעל ממשל ביידן לרסן את תגובת ישראל, בטענה שיש למנוע מלחמה אזורית בכל מחיר. ממשל ביידן סירב להכיר בכך שאותה מלחמה אזורית שהוא מנסה למנוע, כבר פרצה, והדרך היחידה לעצור אותה מחייבת עמידה נחרצת מול מחוללי ההרס שיזמו אותה.

התוקפנות של איראן ושלוחיה נגד ישראל, אליה יש להוסיף את הברוטליות שבה רצח המשטר עשרות אלפי אזרחים, במהלך ההתקוממות העממית בחודש ינואר האחרון, אינה יכולה להתקבל בהתעלמות והשלמה. יחס כזה עלול להתפרש כאיתות מסוכן לעולם כולו, לפיו השימוש בכח מרתיע את ארה"ב. רוסיה פלשה לאוקראינה והיא לוטשת עיניים לאירופה; סין מכינה את כיבוש טיוואן. שתיהן מתבוננות למה שקורה במזרח התיכון וממתינות לראות כיצד יפעלו האמריקאים מול התוקפנות האיראנית.

ניתן לראות לדוגמא את התנהלות סעודיה, שהיתה קורבן לתקיפה איראנית על מתקני הנפט בראס תנורה בשנת 2019, בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ. ארה"ב נמנעה אז מתגובה, ולא העניקה סיוע ממשי לבעלת בריתה. סעודיה ושאר מדינות המפרץ הבינו שארה"ב לא תגן עליהן. בזו אחר זו הן החלו לחתום על הסכמים עם איראן, ולהתקרב לסין ולרוסיה.

גם במו"מ בין האמריקאים לאיראנים בחודש פברואר האחרון, נוצר הרושם שהממשל חותר להגיע להסכם ומנסה בכל צורה להמנע מעימות צבאי. זאת למרות ההחלטה חסרת התקדים של טראמפ להצטרף להתקפה הישראלית על מתקני הגרעין האיראניים ביוני 2025. אולם, נראה שבטהרן העריכו שכל ויתור על אחת מאבני היסוד של "ציר ההתנגדות" יביא לערעור המשטר, ולכן העדיפו להביא לשולחן המו"מ במסקט בעומאן ובז'נבה בשוויץ, עמדה סרבנית ויהירה. בפני טראמפ לא נותרה ברירה אחרת מלבד מימוש האופציה הצבאית. 

מטרות ארה"ב וישראל במלחמה

בעוד המלחמה המתנהלת, מרחפת באוויר השאלה: האם יצליחו ישראל וארה"ב להפיל את המשטר? האם יווצרו התנאים שיאפשרו לעם האיראני לצאת לרחובות? האם בעקבות המלחמה תהפוך איראן למדינה דמוקרטית וידידותית כלפי האזור?

כל נסיון להשיב על שאלה זו בשלב זה של המלחמה הוא יומרני. "משמרות המהפכה" וזרועותיהם, מהווים בעצם צבא המגוייס כל כולו לקידום שאיפותיה התוקפניות של איראן ומשטור אזרחיה ביד ברזל. לארגון זה ישנם אינטרסים כלכליים כבדי משקל באיראן ומחוצה לה, ואין להם כל כוונה לוותר עליהם. מדובר על ארגון שפועל כמאפיה רצחנית ואלימה על פיה ישק דבר – מעין מדינה בתוך מדינה. הם אלה שממשיכים ואף מרחיבים את המלחמה, נכון לשעה זו, והם אלה שמסרבים להכיר במאזן הכוחות החדש.

ישראל וארה"ב אכן הודיעו שבכוונתם להביא לנפילת המשטר, אך מטרה זו לא נכללה במטרות המלחמה המוצהרות: חיסול פרוייקט הגרעין, פגיעה אנושה במערך הטילים הבליסטיים והכט"במים, ונטרול שלוחותיה של איראן באזור. מטרה רביעית שהוגדרה היא הניסיון לפגוע ככל האפשר במנגנוני הדיכוי הפנימי – במוסדות ובמבנים של "משמרות המהפכה" וכוחות הבסיג'.

אם המטרות של המלחמה יושגו – הגרעין, הטילים, השלוחות, והפגיעה במנגנוני הדיכוי  – תווצר אפשרות שהעם האיראני יתקומם ויביא לשינוי משטר. אין אפשרות לדעת איך ואם זה יקרה. מה שניתן להגיד כרגע הוא שהמתקפה האמריקאית־ישראלית גרמה, באמצעות כוח צבאי בעוצמה חסרת תקדים, נזק אדיר לפרויקט הגרעין, לצי האיראני, למערכות הנ״מ והטילים הבליסטיים, וכן ל"משמרות המהפכה" ושאר כוחות הדיכוי.

הציבור האמריקאי מסרב להתמודד עם השינויים בעולם

המתקפה שנפתחה בבוקר שבת, 28 בפברואר, נפלה על הציבור האמריקאי כרעם ביום בהיר. מלחמה מול איראן כלל לא עמדה על סדר היום האמריקאי. בישראל לעומת זאת, היתה מוכנות מלאה של הציבור לאחר שהממשלה הזהירה שוב ושוב מפני האפשרות של מלחמה, ובאולפנים השונים רווחה הדעה שהסכם בין ארצות הברית לאיראן הוא בלתי אפשרי.

בנאום "מצב האומה" שנשא טראמפ בפני הקונגרס ב-24 בפברואר, ארבעה ימים בלבד לפני הכרזת המלחמה, הוא הקדיש לנושא האיראני רק דקות ספורות מתוך כשעתיים. לא פלא שהמתקפה על איראן פגשה דעת קהל מופתעת ולא מוכנה. הפוליטיקה האמריקאית ממוקדת בסוגיות פנימיות – כלכלה, יוקר המחיה, הגירה ונושאים נוספים כמו תיקי ג'פרי אפשטיין. סקרים שנערכו לאחר שנפתחה המתקפה על איראן, הראו שרוב האמריקאים מסתייגים מהמלחמה וחוששים מהסתבכות נוספת במזרח התיכון.

הציבור האמריקאי אינו רואה באיראן ובחתירתה לזעזע את היציבות במזה"ת, סוגיה שמסכנת את הבטחון הלאומי האמריקאי, למרות שברור לכל מי שמבין דבר במדיניות בינלאומית, שארה"ב כמובילת המערב והכוחות הדמוקרטיים בעולם, אינה יכולה להיות אדישה כלפי החתירה של איראן לכפות סדר פונדמנטליסטי חדש באזור חשוב כמו המזה"ת ולחסל את ישראל, שהיא בת ברית חשובה.

העובדה שהממשל האמריקאי לא הצליח להציג לציבור נימוק ברור ומשכנע למהלך צבאי כה דרמטי, היא ללא ספק כשל מנהיגותי של טראמפ. אף מנהיג שמחליט לצאת למלחמה, לא יכול לדלג על הצורך להכין את דעת הקהל, ולהסביר לעמו מה סיבותיה ומטרותיה.

קיימים גורמים רבים בארה"ב, גם בימין של MAGA וגם במפלגה הדמוקרטית ובמחנה הליברלי, שטוענים בעקביות שאיראן אינה מהווה איום על בטחונה של ארה"ב, ולכן אין הצדקה למלחמה נגדה. הקביעה הזו נשענת על הניסיון המר של ארה"ב במלחמות רחוקות החל מויטנאם ועד עיראק ואפגניסטן, שהותירו בחברה האמריקאית צלקות עמוקות. הציבור האמריקאי מרגיש שגם הפעם מדובר בהתערבות צבאית אמריקאית, שלא תביא לתוצאה חיובית וסופה כשלון.  

האווירה הכללית בארה"ב מסבירה את האופן בו ציירו מעצבי דעת הקהל האמריקאית את המלחמה באזורנו מאז ה-7 באוקטובר. הנראטיב השגוי שהובילו, שהפך עם הזמן למוסכמה, הציג את חמאס, חיזבאללה ואיראן כקורבנות של המדיניות התוקפנית של ישראל. דעת קהל הליברלית סרבה להכיר בכך שמתקפת חמאס היתה חלק מתכנית איראנית אזורית, ובחרה להתעלם מישות רדיקאלית בעלת משאבים של מדינה כמו איראן, שמאיימת על ביטחון האזור כולו – כולל ישראל ומדינות המפרץ.

המפלגה הדמוקרטית לא הפיקה את הלקח מהמדיניות הכושלת של אובמה בסוריה. בשנת 2011 החלה בסוריה התקוממות עממית, כחלק מהאביב הערבי, נגד משטר הדיכוי של אסד ומכונת הרצח שלו שנתמכה על ידי איראן. ממשל אובמה התבקש על ידי הכוחות הדמוקרטים בסוריה ובכל העולם לסייע למתקוממים ולהגן עליהם. בהענות לקריאה זו, הציב אובמה לאסד "קו אדום" שקבע שאם המשטר ישתמש בנשק כימי לדיכוי המחאה העממית, ארה"ב תפעל להפילו.

ואולם, כאשר אסד תקף בנשק כימי את המתקוממים בעיירה גוטה א-שרקיה באוגוסט 2013, וטבח כ-1,300 אזרחים, אובמה נסוג. לאחר היסוסים שנמשכו שבועות ספורים, הוא חתם עם הרוסים, פטרוניו של הרודן מדמשק, על הסכם לפירוק הנשק הכימי. מכל כיוון שלא נסתכל על ההסכם הזה, ממשל אובמה התיר בכך לאסד להמשיך לטבוח בבני עמו בכל אמצעי מלבד נשק כימי.

מוסקבה וטהרן הבינו שארה"ב אינה מעוניינת בעימותים צבאיים. מכאן מוביל קו ישר להחלטתו של פוטין לפלוש לאוקראינה בשנת 2022, ולמתקפה של "ציר ההתנגדות" האיראני נגד ישראל באוקטובר 2023. התפיסה לפיה יש לחתור להסכם בכל מחיר, ממשיכה להיות רווחת בארה"ב ובאירופה, גם כאשר בצד השני עומדים מנהיגים חסרי כל עכבות דוגמת פוטין וח'מנאי, המהווים סכנה ממשית לשלום העולם.

הנסיגה של אובמה מהבטחתו, הוותה אור ירוק לאיראן, להעמיק את מעורבותה בסוריה, ושנתיים אחרי זה גם לרוסיה. אלו סייעו למשטר לנהל מלחמת השמדה נגד העם הסורי. חצי מליון אזרחים סורים נרצחו, וכשבעה מיליון נאלצו לברוח אל מחוץ לגבולות המדינה, לטורקיה ולמדינות אירופה. מדיניות ההכלה שהוביל כאן אובמה עודדה את פוטין בפלישתו לחצי האי קרים האוקראיני בשנת 2014, צעד שגם הוא נותר ללא כל תגובה. בהמשך ראינו גם את החתימה על הסכם הגרעין עם איראן בשנת 2015.

מוסקבה וטהרן הבינו שארה"ב אינה מעוניינת בעימותים צבאיים. מכאן מוביל קו ישר להחלטתו של פוטין לפלוש לאוקראינה בשנת 2022, ולמתקפה של "ציר ההתנגדות" האיראני נגד ישראל באוקטובר 2023. התפיסה לפיה יש לחתור להסכם בכל מחיר, ממשיכה להיות רווחת בארה"ב ובאירופה, גם כאשר בצד השני עומדים מנהיגים חסרי כל עכבות דוגמת פוטין וח'מנאי, המהווים סכנה ממשית לשלום העולם.

הציבור הישראלי תומך במלחמה, אבל לא ישכח לנתניהו את ה-7 באוקטובר

חלק מכוחות השמאל בישראל, בהם המפלגה הקומוניסטית, חד״ש, אחמד טיבי ובל״ד, מתנגדים למלחמה, ומתנהגים בצורה מנותקת לחלוטין מהמציאות. בדומה לחלקים מהשמאל באירופה ובארה"ב, הם קוראים להפסקה מיידית של המלחמה, ומתייצבים למעשה לצד חמאס, חיזבאללה ואיראן. מצד שני, מפלגות האופוזיציה המרכזיות תומכות במהלכי הממשלה, מתוך הבנה שאיראן מהווה סכנה קיומית לא רק לישראל, אלא גם למדינות האזור. נתניהו מצדו מנסה להפיק רווח פוליטי מהמלחמה. הוא מבקש להציג את הברית עם טראמפ כהוכחה לכך שהוא המנהיג היחיד המסוגל להשפיע על נשיא ארה"ב, ולהביא אותו לשיתוף פעולה צבאי חסר תקדים עם ישראל.

למרות זאת, נתניהו מתקשה לתרגם את הקונצנזוס הישראלי ביחס למלחמה להישג פוליטי פנימי. המחנות בישראל נותרו על כנם: תומכי ביבי ממשיכים לתמוך בו ומתנגדיו ממשיכים להתנגד לו. הסיבה לכך היא שרוב הציבור הישראלי מתנגד למדיניותו הפנימית של נתניהו, ולמתקפה שהוא מנהל נגד מערכת המשפט והתקשורת החופשית.

ההשתלחות של טראמפ בנשיא הרצוג, והדרישה שלו להעניק לנתניהו חנינה, עוררו תרעומת רבה בציבור הישראלי, שראה בכך ניסיון של נתניהו להשתמש בטראמפ כדי להחלץ מהמשפט המתנהל נגדו. גם אם המלחמה באיראן תסתיים בהצלחה צבאית, המשוואה הפוליטית בישראל לא תשתנה. הציבור הישראלי חושש שנתניהו ינצל את הצלחתו בבחירות כדי להמשיך לפגוע במוסדות הדמוקרטיים, ולקדם את האינטרסים של הימין הקיצוני, המתנחלים והחרדים.

המשימה שמוטלת על כתפי שוחרי השלום והדמוקרטיה בישראל, אחרי המלחמה, וללא קשר לתוצאותיה, היא לאחד שורות של כל מפלגות האופוזיציה כולל חה"כ מנסור עבאס והכוחות שהוא מייצג בחברה הערבית ולהביא להפלת הממשלה הימנית הכושלת והמסוכנת של נתניהו

המחנה האזרחי, שיצא לרחובות במשך כמעט שנה לפני ה-7 באוקטובר, בקריאה לדמוקרטיה, ממשיך גם כיום להתנגד לנתניהו ולשותפיו הקיצוניים. לצד זאת, חשוב לציין שמפלגות האופוזיציה מתקשות להציג אלטרנטיבה. הן מפולגות ביניהן וחסרות מנהיגות מאחדת ומדיניות ברורה – הן כלפי העולם הערבי והן כלפי השאלה הפלסטינית הבלתי פתורה.

המשימה שמוטלת על כתפי שוחרי השלום והדמוקרטיה בישראל, אחרי המלחמה, וללא קשר לתוצאותיה, היא לאחד שורות ולהביא להפלת הממשלה הימנית הכושלת והמסוכנת של נתניהו. השותפות עם ח"כ מנסור עבאס, המייצג כוחות משמעותיים בציבור הערבי בישראל, חיונית להבטחת רוב למחנה הדמוקרטי, ולחסימת דרכו של נתניהו לכהונה הרסנית נוספת.

דעם קוראת לכל חבריה ותומכיה להתגייס להפלת שלטון נתניהו כדי להביא למהפך פוליטי בישראל. גם אם הקואליציה שתוקם לא תאמץ תכנית שלום התואמת את הערכים והמטרות שלנו, היא תהווה שינוי חשוב, שיבטיח את הדמוקרטיה בישראל, ויצור בסיס לתהליכי עומק משמעותיים יותר בכוון של שלום ישראלי פלסטיני.