מנסור עבאס – שיעור בפוליטיקה

בפוליטיקה הישראלית נישא שמו של מנסור עבאס בפי כול. הוא מהווה איום על נתניהו, שכן בכוחו לשנות את המאזן האלקטורלי ולשבור את השוויון בין הגושים. אך גם עבור האופוזיציה הוא מהווה כאב ראש לא קטן. כיצד ניתן לחבור למפלגה ערבית, ובמיוחד לתנועה האסלאמית, אחרי טבח ה־7 באוקטובר? מצדו, מנסור עבאס עושה כל מאמץ להקל על האופוזיציה ולאפשר לה לחדש את השותפות שהביאה לכינונה של ממשלת בנט–לפיד קצרת הימים.

עבאס מתראיין לתקשורת הישראלית ומודיע שמפלגתו, רע"ם, מנתקת את הקשר עם מועצת השורא – הסמכות הרוחנית של המפלגה – דבר ההופך אותה ממפלגה דתית למפלגה אזרחית לכל דבר ועניין. כאשר, על פי כל הסקרים, יחסי הכוחות הם 52 מנדטים לקואליציה מול 58 לאופוזיציה, מנסור עבאס מחזיק בידיו חמישה מנדטים, המעניקים לאופוזיציה את הרוב הדרוש להקמת ממשלה חלופית.

על מנת להציל את מה שנותר מן הדמוקרטיה הישראלית, הפלתה של ממשלת נתניהו בבחירות הבאות היא צורך היסטורי דחוף. כל המוסדות הדמוקרטיים, ללא יוצא מן הכלל, נמצאים תחת מתקפה של ימין קיצוני הפועל להפוך את ישראל לדמוקרטיה לא ־ליברלית, עם נטייה חזקה לתיאוקרטיה. בית המשפט העליון הפך לאויב העם, האופוזיציה מוצגת כמי שמייצגת את האליטות הישנות, והתקשורת מואשמת בהפצת שקרים והשמצות. אין ספק שניצחון הימין בבחירות ייתן לנתניהו יד חופשית להחריב את המעט שנותר מן הדמוקרטיה, ויזכה אותו לחלוטין מכל אחריות לאסון של ה־7 באוקטובר.

גם עבור מנסור עבאס החלפתו של נתניהו היא משימה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. הוא רואה בנתניהו את האחראי לאסון הפוקד את האוכלוסייה הערבית בישראל, כאשר התפשטות הפשע המאורגן, האלימות והרצח הפכו את חייהם של האזרחים הערבים לגיהינום. אולם מתברר כי לא רק בקרב מפלגות האופוזיציה יש מי שאינם רוצים להישען על הקול הערבי לצורך הרכבת ממשלה; גם בקרב המפלגות הערביות יש מי שאינם מוכנים, בשום פנים ואופן, לחבור למפלגות ציוניות כדי להקים ממשלה חלופית.

באמצע דצמבר, במפגש שערך "המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי" בנושא הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת, נכחו ראשי מרכיביה: אחמד טיבי מתע"ל, איימן עודה מחד"ש, סאמי אבו שחאדה מבל"ד ומנסור עבאס מרע"ם. מבין הדוברים בלטו דבריו של האחרון, הן בכנותם והן באומץ שגילה כאשר העמיד את המצב על דיוקו, ובדרך גם הרג כמה פרות קדושות.

השאלה העומדת בפני מנהיגי הציבור הערבי היא פשוטה: כיצד מביאים להחלפתה של ממשלת נתניהו. התשובה המיידית היא הקמה מחדש של הרשימה המשותפת, השגת 15 מנדטים, ובכך חסימת דרכו של נתניהו להקים ממשלה. אולם מנסור עבאס חושב אחרת:

"כן, העלאת אחוז ההצבעה חשובה, אבל השאלה המרכזית היא: איזה סוג של ייצוג אנחנו רוצים בכנסת? אם נגיע ל־20 מנדטים, אך אף חבר כנסת לא יוכל להשפיע על ממשלה, או להפיל אותה ולהקים אחרת – מה השגנו? נמצא את עצמנו מחזקים את המגמה הגוברת בחברה הערבית של (אי־)השתתפות פוליטית, ונדחוף אנשים לזרמים של חרם והתנגשות ישירה עם המדינה."

במילים אחרות, מה שעבאס אומר – ובצדק – הוא שלא מספיק לחסום את נתניהו; יש לפעול להקמת ממשלה חלופית, אחרת ניפול שוב למצב שבו הרשימה המשותפת השיגה 15 מנדטים אך לא הביאה להפלת הממשלה. מנסור עבאס ממשיך להסביר את עמדתו מול שותפיו במפלגות הערביות: "כל העוולות שנעשות לנו אכן מזמינות אחדות בינינו, אבל השאלה היא – איזו אחדות, ובאיזה קו פוליטי? הקו של שותפות פוליטית פעילה ומשפיעה – בין אם בתוך קואליציה ובין אם בממשלה – הוא לב הדיון, משום שהוא משפיע על השיח הפוליטי היומיומי ועל הפרקטיקה הפוליטית שלנו."

האחדות, מסביר עבאס, אכן חשובה, וגם מספר המנדטים חשוב, אך החשוב ביותר הוא הקו הפוליטי שלנו: כיצד יוצקים תוכן לאחדות הזאת כך שאכן תשפיע ותביא לשינוי. "אני מוביל פרויקט של שותפות פוליטית עם הציבור היהודי־הציוני, ולכן אינני יכול לדבר באותו סגנון כמו סאמי אבו שחאדה או איימן עודה", הוא מבהיר. עבור איימן עודה וסאמי אבו שחאדה, "הציבור היהודי־הציוני" אחראי לג'נוסייד, הוא גזעני, הוא שולל כל שותפות עם הערבים, ולכן אסור להיות שותף לממשלה ציונית ולקחת אחריות על מעשיה.

זוהי אמנם עמדה עקרונית, אך היא חותרת תחת המטרה הפוליטית שלשמה פועלת כעת הרשימה המשותפת – הפלת ממשלת נתניהו. "פוליטיקה איננה רק סיסמאות – היא אמנות האפשר", משיב מנסור עבאס ומוסיף: "כל פרויקט פוליטי חייב להיבחן על פי יכולת היישום וההיתכנות שלו, ולא רק על פי האצילות המוסרית שלו." דבריו של מנסור עבאס מבטאים היגיון פוליטי בריא, שלפיו אין משמעות להישג אלקטורלי אם לא ניתן לממשו פוליטית.

עם זאת, נשאלת השאלה: מהו אופייה של השותפות הפוליטית עם הציבור "היהודי־הציוני"? הציבור היהודי, לפחות זה הנמצא כיום באופוזיציה, נאבק בימים אלה לאו דווקא על ערכים "ציוניים", אלא על ערכים אוניברסליים כגון דמוקרטיה, שוויון אזרחי ומגדרי, זכויות אדם, חופש ביטוי וחופש היצירה – ערכים העומדים היום בפני סכנת כליה בידי הימין הקיצוני.

האם מנסור עבאס הוא שותף אמת בהגנה על הדמוקרטיה? האם ההתנתקות ממועצת השורא אכן מהווה גם ויתור על ערכיו האסלאמיים? כאשר נשאל מנסור עבאס על עמדתו ביחס לחוק הגיוס, השיב בצורה אלגנטית כי כנציג של אוכלוסייה שאינה משרתת הוא אינו רוצה להביע עמדה בנושא. כאשר נשאל אם הוא תומך בחנינה לנתניהו, השיב שהוא סומך על שיקול דעתו של הנשיא. אילו נשאל על עמדתו בנוגע לוועדת חקירה ממלכתית, נראה כי תשובתו הייתה דומה. זוהי שותפות תועלתנית, שכל מטרתה – על פי עדותו של מנסור עבאס עצמו – היא להציל את החברה הערבית מן המצב העגום שאליו נקלעה.

אלא שבעוד שנציגי חד"ש ובל"ד מנטרלים את עצמם מרצונם החופשי מהשפעה על הרכבת הממשלה הבאה, כלל לא בטוח ששותפותה של רע"ם בקואליציה הממשלתית אכן תביא לתוצאה המקוּוה. מי שאינו מוכן להיות שותף מלא במאבק למען ערכים ליברליים, בוודאי לא יעשה רבות כדי להנחיל אותם לחברה הערבית. הערכים שהנחילה התנועה האסלאמית במשך ארבעים השנים האחרונות גרמו להתבדלות של החברה הערבית, ורק העמיקו את הפער בינה לבין החברה היהודית.

התנועה האסלאמית נשענת על המבנה החמולתי ועל שמרנות המתבטאת בשימור היררכיה ברורה בתוך מוסד המשפחה, בדיכוי האישה ובשלילת חופש היצירה. המתחולל בעיריית נצרת מהווה מראה לחברה הערבית כולה: משפחות פשע שהצליחו לחדור מן השוליים אל לב מוסדות השלטון המקומי, החלש והמושחת, ולהפוך את החברה כולה לקורבן של אלימות ורצח. אין אזרח ערבי אחד שלא נפגע מן האנרכיה והטרור שחדרו לכל פינה. תקציבים אמנם חיוניים להתפתחותה של החברה הערבית, אך ללא שינוי ערכי ותפיסה אזרחית – לעומת התפיסה החמולתית – לעולם לא יהיה שוויון אמיתי בין יהודים לערבים. החברה הערבית זקוקה למהפכה חברתית־ערכית, וכרגע אין מנהיגות המסוגלת להוביל שינוי כזה.

ואולם, למרות כל האמור לעיל, יש בעמדתו של מנסור עבאס צעד חשוב לשבירת החומה המפרידה בין החברה היהודית לחברה הערבית. אם אכן השיח ישתנה, תהיה זו תרומה משמעותית מאוד לשינוי לא רק בחברה הישראלית, אלא גם בחברה הערבית. מנסור עבאס מכיר בכך שניסיון הרשימה המשותפת, שזכתה ב־15 מנדטים, הסתיים בכישלון, וכי הרטוריקה של ההנהגה הערבית רק תרמה להמשך הידרדרותה של החברה הערבית עצמה.

אם החברה הישראלית חפצת חיים, אם היא אכן מאמינה בערכים דמוקרטיים ורואה בהפלת ממשלת הימין משימה לאומית ראשונה במעלה, עליה להיענות לידו המושטת של מנסור עבאס. לשיתופו של מנסור עבאס בממשלה יש משמעות החורגת מעבר להפלת הממשלה: הוא יאפשר שיח בין החברה היהודית לחברה הערבית על בסיס אזרחי משותף – דבר שיביא לשינוי עמוק הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים, לטובת כולנו.